מי שמכיר אותי קצת בסצנה יודע עד כמה אני קנאית לשמי האמיתי. בעבר הייתי נותנת אמון יותר בקלות, או שאולי היה לי פחות מה להפסיד? כך או כך, בימינו זה שונה. במסיבות, אירועים, מאנצ'ים או פליי-ים ביתיים, כמעט אף פעם לא תשמעו אותי משתפת בשמי הפרטי. בכל מסיבה מחדש אני מוצאת את עצמי צועקת למישהו באוזן: "וורשיפ. וור-שיפ. כןכן. וורשיפ". מנסה להתגבר על עוצמת המוזיקה ומתחרטת על הרגע הזה לפני שנתיים שמשום מה חשבתי שזה יהיה ניק טוב. מאשימה את הפטלייף. את בישראל וורשיפ! דברי עברית. בכל מקרה, מאוחר מדי בשביל לשנות כיוון, כי ברגע שהפכת כבר להיות ספינת קרב או כבשת מלחמה, קשה מאוד לחזור אחורה (ותודה לכל המתורגמנים הנאמנים של הכלוב שפונים אליי כ"מלכת הסגידה". חביב מצידכם, אבל במילותיו של ביידן...Don't).
מי שזוכה להכיר אותי קצת יותר טוב, מכיר גם את שמי האמיתי. בדרך כלל, האנשים שמולם אני בוחרת להיות חשופה הם אנשים שאני רואה איתם פוטנציאל להמשך. בין אם מדובר בהמשך חברי, זוגי, או כזה שמערב סטראפאון- אם ההמשך יבוא כנראה שאיתו יבוא גם המידע הזה. הגיוני עד כה.
אתמול, החדש קרא לי בשמי.
הופתעתי לגלות כמה זה הזיז אותי פתאום. הרי אני שומעת את השם הזה עשרות פעמים בשבוע (והאמת? השם שלי בנאלי לאללה אז אני שומעת אותו גם כשבכלל לא מדובר עלי!). אז למה פתאום חיוך נמרח על פניי וכיווץ בין רגלי? חשבתי על זה, ואני אגיד לכם למה: כי הדמיון שלי רץ קדימה ומכניס עוד מילים לפה שלו (ואולי גם איזה דילדו אבל זה לפוסט אחר).
"אני רוצה שתזייני אותי X".
"X, אני שלך".
"X בבקשה! אני מתחנן. עוד".
וגם "תפסיקי X. אני צריך מנוחה".
לא "המלכה".
לא "וורשיפ".
לא "גברתי".
לא "דומינה".
כשאתה שלי...
תקרא לי בשמי.
