המקלידן מתלאביב

חלק א

חלק ב

אני מפסיק להפנט אותה עם האצבעות, ומחמיר סבר. 

"לא הבנתי. סיפרת לה עלי? עשית לי אווטינג נסיכה?"

"לאלא, מה פתאום. אנחנו מדברות, היא מספרת לי הכל"

"ילדה טובה" האצבעות חוזרות לפרוט לה על כל הנקודות הנכונות.

"את איתי?"

"כ כ כן."

"בואי אתאר לך איך אני רוצה שזה יקרה, שימי לב למה שאני אומר" - האצבעות שלי עושות את שלהן והסתומה כבר מחייכת בסתימות יתר.

"אני יודע שזו קלישאה אבל אני רוצה אתכן לסופ"ש שלם. סופ"ש ספורטיבי ושפל. את תביאי אותה לדירה שאארגן לנו בעיר, בא לי לעשות את זה בדירת גג יותר פתוחה משלי למגדלים של החוף, אני רוצה שאנשים יוכלו לראות בקלות מה אני עושה לכן. מיותר לציין שאני מגיע על תקן אורח בהפתעה, נכון? אני בטוח שתמצאי דרך למכור את הערב הסוטה הזה לכלבה השניה"

הסתומה מוציאה אנחה וגרגור חתולי מלווה בחיוך מבוייש. אני יודע שהיא רוצה אותה גם, איך אפשר שלא, המפגרת הינה זונה בעלת מוניטין.

"אני רוצה שתגיעו לדירה הרבה לפני שאגיע אני. תנחתו בצהריים, תרדו קצת לחוף, תספגו קצת טוסטוסטרון, אולי תעמיסו איזה כוסון לדירה ותתחממו קצת לפני שאגיע. מה את חושבת על זה נסיכה?"

"ממה שתבקש. אתה לא מפחד.... שלא יהיה לנו כח אליך?"

"על הזין שלי הכח שלכן. אם צריך אשחק אותה נקרופיל לכמה שעות. אבל את תשמרי עליכן שלא יקרה משהו כזה דווקא בסופ"ש שאני מתכנן, הלא כך נסיכה?"

"בארווווררר" 

"מעולה נסיכה. תקשיבי לי טוב. אני רוצה את שתיכן בצום מהצהריים. בערב תדאגי שאתן עושות חוקן כמו שצריך, לפני שאגיע אדאג לוולט שיקפיצו לכן כמה ליטרים של גלידה, תבררי לפני איזה טעמים היא אוהבת כדי שאדאג שלא יגיעו כאלה, ובכלל עדיף שתוציאי ממנה איזה טעמים היא ממש שונאת, זה יקל עלי."

אני מוציא את האצבעות מהכוס של הסתומה בפתאויות. 

"תראי איך את רטובה כבר זונה." 

היא משחררת אנחה ארוכה. איזה עונג. זה בין הזמנים האהובים עלי להוריד לה סטירה. 

איזו סטירה מפוארת. הכוס שלה משפריץ מההפתעה, אני מכיר טוב את המנגון הזה, תוך רגע הכוס שלה יתחיל לגלוש כמו סיר שנשכח על הלהבה הגבוהה ביותר. 

תראו מה זה, יש עוד

לא מאמינים?

תשאלו סבא שנולד לו נכד

ואז תשאלו אותו שוב אחרי חודשיים, 

כשגילו אצלו סרטן. 

למה זה חשוב? 

נראה לי שאמרתי מספיק. 

מוציאים מהגברים משפטי זן, משחקי מילים וחכמה עתיקה מהמזרח הרחוק? 

אני לא מתלונן, כן? בשביל זה אנחנו פה, להחכים ולהתקרב לבורא עולם, סה"כ.

ובאמת, יש סיכוי שהשורה וחצי הזאת שחשבו עליה בדיוק 34 שניות (כולל ת'זמן שלקח להקליד את זה) תחדור את מעטה האפלה ולמחרת שתפתחו את הדלת לצאת לעבודה תמתין שם כלבה על 4 שתרכבו עליה אל האופק.

בהמשך לזה

שתיהן בעלות תכונות אופי דומות, דמות בגודלן ואפילו ממוצא זהה כמעט לחלוטין. ילדות שכיף לאכול מהחריימה שלהן, שכיף לחמוד אותן, לפנק ולסגוד להן, אבל אפילו יותר כיף להרביע אותן בשוטים, לגרום להן להתחנן לשביב אורגזמה עד ייבוש הגרון והכוחות ואז לזיין אותן בכל החורים עם הבוהן הגדולה ברגל, כיאה לכלבות נוטפות הברטולין והריר שהן נולדו וחונכו להיות.

התפנית בעלילה הייתה משעשעת בול במידה הנכונה, משהו בין "רוצה להצחיק את השף? ספר לו על התוכניות שלך" לבין "צוחק מי שצוחק אחרון". כל אותו הזמן שהמפגרת ניסתה לקחת את הסתומה לרואסי בניסיונות עקרים, ומשמימים יש לציין, הסתומה סיפרה לי בחצאי אנקדוטות על הניסיונות האלה וצחקנו ביחד תוך כדי שאני מלטף לה את פנים הירך והנשמה שגרה ממש ליד.

ממש באחת הפעמים הללו, הרבה אחרי שהיא לקחה את אצבעות הקבב המוזהבות שלי ודחפה אותם לעצמה לתוך הכוס ביאוש מוחלט מהליטופים שלא מתקדמים לשום מקום, שאלתי את הסתומה תוך כדי שאני מקרב ומרחיק אותה למקום הזה שבו שפה אנושית בסיסית הופכת למשימה בלתי אפשרית.

"מה עם המפגרת הזאת? מתי פעם אחרונה לקחת אותה למסיבה?"

"אההה.. מי? אהה.. כן, מזמןןןן... תקופת מבחניםםם"

בא לי תקשורת יותר קוהורנטית וזריזה אז אני מפסיק את עיסוי הקרביים המעניק שלי אבל משאיר את האצבעות עמוק בפנים, חסרות תנועה. 

"בא לי עליה נסיכה. ובא לי שאת תסדרי לי אותה נסיכה."

מבטה משתנה ואני מזהה את התרופפות הפיוז הכה המוכרת מחיים קודמים. לא הרודאו הראשון שלי. אני נותן לה לראות שאני מחייך חיוך מרוצה מעצמי וממש רגע לפני שהפיוז מתפוצץ ומוציא לי עין, אני לופת את הכוס שלה בפראות מביא אותה אלי היישר לתוך סטירה שמעיפה אותה חזרה לאיפה שהיא שכבה לפני רגע. 

"ארצה כלבה, ותנשמי בליאט." 

אני חוזר לעסות לה את שרירי הבטן מפנים. 

"...."

"יופי נסיכה. נכון שהשיטה הזאת עדיפה על איך שהמחול הזה היה מתחולל פעם?" היא מהנהנת. 

"את יודעת שניסיתי להתחיל איתה נסיכה? לפני מלא זמן כבר, הרבה לפני שאלוהים סידר לי את הכוכבים בשורה אחת"

"אני יודעת.. היא אההה.. סיפרה לי" 

ההמשך יתגלגל בהמשך. 

מרתף די גדול, מחולק לשתיים.

חצי אחד שמור ומוקדש למערת גברברים א-טיפוסית מאובזרת ומלאה בכלטוב אבל הרבה פחות מעניינת.

החצי השני שמור לה, לנסיכה אליטיסטית שבין הטיפולים מצילי החיים רצה לשירותים להתפעל מהסימנים שהשארתי בה, רגעים המהווים שיאים ביום שלה, לפחות עד שתפגוש בי בצהריים.

החדר מבודד רעשים בצורה מוחלטת, אפשר לשגר משם חלליות ואותך לחלל מבלי שאיש בחוץ יידע על המתרחש בפנים. החדר מלבני רוחבו כשבעה מטרים ואורכו כעשרה.

התקרה מקושטת במגוון ברזלים ומוטות עץ רחבות שמהן בולטים שאקלים שרק ממתינים להחזיק את המשקל שלה.

קירותיו קטיפה אדומה כהה על גבול הבורדו, למה קטיפה? קטיפה זוכרת, רואים בבירור צורות עיגול על הקירות  מהפעמים שהראש שלך נחבט בו מזיון הגרון שקיבלת, או מריחות של תנועה בבד שמסגירות את חוסר היכולת שלך לעמוד ישר או ללכת ללא תמיכה. 

לצד ארון  העמוס בקפידה בשלל סטים מלייטקס ועור המסודרים בדאגה כאילו היו ערכות תפילין קדושות, תלוי הפוך ובזווית צלב מעץ אורן קשוח באורך של 3 מטרים, הוא הובא לכאן מאחת הכנסיות הראשונות של השחורים בלואיזיאנה, הגרסה שלא נשרפה ע"י ה - KKK, כמובן. והוא ללא ספק מהווה את הפיס שקושר את החדר יחדיו. עליו אין סוף ווים מהם תלווים כלי האהבה שלי, חבל על התיאור - יש שם הכל.

באמצע החדר שולחן נירוסטה אה-לה שולחן מנתחים עם אפשרות לחימום כשבא לי להיות נחמד או זבל במיוחד. השולחן הוכן במיוחד כך שאוכל לקשור גם את האלה שיבא אם במקרה תגיע למצב שהיא שוכבת עליו.

בשתי הפינות הרחוקות מחכות לך פינות העונשים שלך, אחת לכשאני במצב רוח טוב ואחת למצברוח חרא, בפינה אחת יש אסלה, בפינה השניה את האסלה ועוד לא מעט הבדלים בין הפינות.

מסך טלוויזיה ענק בצד החדר מקרין חטאים על מיוט, והמערכת מנגנת מוזיקה מרגיעה לפני שהקרחנה מתחילה.

הקרירות של שרפרף העץ העשוי עץ דבדבן אדמדם מורידה אותי לרגע מפסגת האולימפוס מונס שאתן גורמות לי לחוות. שתיכן זוחלות לעברי, אחת "סתומה" - חוריה כולם סתומים, באט פלאג בתחת ומעליו נייר דבק מחוזק בסיבי בד, מהסוג שעובדי תאורה מחבבים במיוחד. בפה - התחתונים שלי ששמרתי לה במיוחד מהטיול האחרון לשטח מכוסה ע"י אותו הדבק, ובכוס דילדו רוטט בעוצמה הכי חלשה שלו, שיעצבן. והשניה -" מפגרת", היא זוחלת עלי כמו תולעת שיכורה, יד שמאל ורגל ימין מודבקות לעצמן בנייר דבק, יד ימין ורגל שמאל מודבקות ומחוזקות לגוף  כך שאף תנועה בטעות לא תיראה לי לא פאטתית ובפה גאג שגורם לה לרייר ושלחלוטין משלים את מראה המפגרת. דירת האוויר ב' וב' היוקרתית הזו נבחרה במיוחד בגלל חדר הרחצה רחב הידיים והמאובזר שלה. מדופן בבטון תעשייתי אפור וקר, רחב ידיים דיו על מנת שיכיל את הכיף שאנחנו הולכים לחוות פה ביחד. 

אם להתנסח בפשטות יחסית, עד כה, הערב הזה מתגלה כפסגת הקיום האנושי כפי שהיה מוכר לי עד היום. בשלב זה קשה לי להביט מטה מהפסגות האלה ולחשוב על איך אני חוזר לתפקוד אנושי בסיסי, חוויות כאלה יש להן נטייה להגחיך את הקיום היומיומי, קצת כמו הימים נטולי הסרטונין שבאים לאחר בילוי ראוי על אמדי. 

הערב הוא תוצאה של תחרות משיכת חבל שהחלה בצורה חד צדדית להפליא לפני חודשים רבים. המפגרת והסתומה הכירו אחת את השניה לגמרי במקרה, או כך היה ניתן להניח לולא הסבתי את תשומת ליבה של הסתומה למפגרת באגביות חודשים רבים לפני כן - בצידו האחד של החבל נשענת בנינוחות אדישה הסתומה, אינה מודעת שמתרחשת איזו פעילות ושהיא במרכזה. ילדה רכה בת 23 עם קימורים אלוהיים עם ניסיון מסויים ומועט ברזי ההתמסרות אך עם הניצוץ הנכון בעיניים, זה שמסגיר מיד את זיקתה אל הביבים שאני כה אוהב ואת הסקרנות לחוויות משפילות אך המשחררות שחלאות שכמותי יודעים לייצר. בצד השני, המפגרת, ילדה פחות רכה, בת 26 שבעזרת מכבש שזרקה ת'עצמה מתחתיו הצליחה לדחוס בחייה הקצרים חוויות של קרוב ל - 20 שנות נפקנות איכותית המכבדות גם את בעליה הקודמים וגם את הזונה שהיא. ושאפילו התבוססות מלאת מטרה בבתים המשכירים כוס לפי שעה בנמלים הכי עמוסים ביבשת, לא תוליד זונה מוצלחת ממנה.

המפגרת, בעוז חוצפתה ובעזרת תעלולי לשון ניפומניים לרוב, ניסתה ללא הרף להביא את הסתומה ל"רואסי". היא שפכה באוזניה הבטחות למעשי זוועה מהונדסים היטב, אדונים סאדיסטיים ומלאי פרוטוקול שיגרמו לה לזרמים של תודעה אחרת ומוסדות המקדשים את גוף האישה כמגרש המשחקים המלוכלך שהוא. הסתומה חוותה כמה רגעים כאלה בחייה, הנפש והכוס שלה דורשים ממנה במקהלה לרדוף אחר רגעי האלוהות הללו כמו ג'אנקי מקופל בטינופת של דרום העיר.

הניסיונות של המפגרת נפלו על אוזניים ערלות ואלה כאילו לא שמעו דבר, היא לא הצליחה לגרור אותה לא מהכוס ולא מהאינטלקט למרות הגביע הקדוש שהונף באוזני הסתומה, וכך הן רקדו אחת סביב השניה מלרלרות על כלמיני חוויות ואדונים שבא להן שיסחבו אותן מהשיער הישר משרפרפי הבר המתנדנדים לתוך החדר האחורי לדפוק להן חבית בירה לראש כברכה לשלום ולרטש אותן בחייתיות אין קץ, כאלה הן המזוכיסטיות, מה'לעשות. 

למי שנשארה ערה עד כה, המשך יבוא.. 

כמה זמן לא עליתי לרגל לעיר הקודש, כמה זמן לא זיינתי בתחת את החומוסבשר של רחמו, אללה ירחמו. לא היו סיבות כלכך - האח היחיד שלי בעיר עבר לחיות בצפון, שם הוא מנהל חווה של בריאות ואושר באישור היק"ר ולרפואת עם ישראל במהלך השבוע, ואת החומוסבשר של רחמו, ובכן, קשה להשיגו בתור א-ניו-פאונד טבעוניסט. 

שאלתי אותה בחוסר חן אופייני "מ'תרוצה מרחמו?"

היא:  "ואו, חפרת אחינו. מסבחה עם שומלימון בצד. אתה עוד רבע שעה פה? בחרת לנו מקום נחמד לפרוס בו מחצלת?"

אני:  "כן"

מכיוון שאני בוחר לעצמי בפינצטה עם מי ומתי לשבור את התענית שלי, ולאחר שלא עשיתי זאת מזמן החלטתי כי הפסודו-דייט ניגובים הזה הוא הזדמנות נהדרת, מכיוון ש-, וגם - רחמו, בכלזאת.

מגיע לכתובת שציינה בפני, יוצא החוצה, היא ממתינה לי בחוסר סבלנות הנראה בבירור לעין ושנעלם כלא היה אחרי החיבוק שהיא מקבלת ממני.

נכנסים לאוטו, אני מוריד ת'ווליום כדי שהיא תפסיק לצרוח עלי. 

"לאן נוסעים?" 

"פה, לא רחוק, החומוס מתקרר ואין לי זין למסעות ברחבי העיר הפקוקה שלך, מצאתי פה איזה פארק בשכונה של דוסים, שהדשא יהיה נקי"

אין זמן לשיחה בזמן שהחומוס נגמע נשאב ולבסוף מנוגב.

בירושלמיות מתנשאת - "נו איך החו" (!) (!!) לפתע, רעש מרעיד את המחצלת. "THPPTPHTPHPHHPH, BRAAAACK"......

היא: 😶.... 😱..... 😷

אני: מה, אצל הערבים זו מחמאה לטבח, חח חח"

היא: באינסינקט, שכנראה למדה משנים של התעללות מאחים קטנים או גדולים שהפליצו לה לתוך הצלחת כשאימא לא רואה - הורידה לי פיצוץ לכתף שהעיף לי ת'פייסל מהיד.

"I beg thy pardon?"

איני מרים ידיים על נשים, אלא לאחר בקשה מפורשת ממישהי לקבל ממני מגע קשוח כלשהו. אבל האינסטינקט שלי גם לא מת עדיין, כך מסתבר, וכאילו היא הייתה אחד החתולים שלי שקפץ לי על הביצה בטעות, העפתי לה אחת, ללא מטרה מסויימת אבל רצה השף והורדתי לה אחת הישר לציצ שמאל. לפרוטוקול יירשם בשלב זה שמעבר לחיבוק ההיכרות הראשונית, זה היה המגע הראשון שלי בה. ולהרביץ אני יודע, הוא לא חדל מלזוז הרבה אחרי שהבעת השוק שקעה עמוק עמוק לתוך הפרצוף היפה שלה.

ופשוט, ראיתי על המצח שלה את הכיתוב: 

"It's go time"

פאקינג קפצה עלי כמו נמייה אוסטרלית ואני כאילו נחש שהעליב את המפרום של אימאשלה.

בעיקרון להיאבק אני גם יודע, אבל באותו ערב חזרתי הביתה עם פטמות כחולות (כן, שתיהן) ונקישה בקמיצה של יד שמאל. אבל גם עם ביצים ריקות, והבנה חדשה על נימוסי מחצלת ירושלמים. 

נראה לי שהיה כיף

עלייך?

הרוח שלך בשלך, ובשלי הוריקן. 

הייתי בטוח שההחלטה התקבלה מזמן, תהליכים קרו, אנשים באו, עברו, נשארו. ועדיין נשארה אותה פינה זוהרת שאין לה הופכין. 

האם אין שום ערך להחלטות שלנו? לתהליכים? הכל מלמעלה? יש יותר למעלה ממני? איך! 

אם לרגע עושים מאמץ ומשנים פרספקטיבה, מקליינט או פציינט לאחד שרק צופה מהצד ללא נגיעות האגו שמאפיינות כלכך את השהייה באתר הזה - מתגלה מראה עצוב למדי, הרוב הגדול של הנשים נמצאות כאן מתוך מחסור, מתוך פגיעות ופגיעה, מתוך עצב ועוד כהנה וכהנה. במקום ממקום של אושר, שמחה, הגשמה עצמית וסקרנות בריאה. 

אישית, לא הייתי מתחיל חוג מקרמה מתוך המקומות האלה, בטח שלא הייתי מחפש שליטה על חיי ממקור חיצוני וסוטה כמו הכלוב במצב נפשי כה שברירי, למה לכן זה נראה הגיוני? איך אתן מתכוונות למסור שליטה כאשר אין לכן שליטה על חייכן? 

מירב הטקסטים שעולים פה לאחרונה מדברים על שואה בהתגלמותה, ולא חלילה זימה פנטזיונרית משובבת נפש וזיקפה, עצוב שכך. 

תשמרו על עצמכן, עובר פה איזה טורנדו 

(אני קורא בעיקר נשים, אז אני מדבר על הטקסטים הנשיים, טלח(?)) 

בדקה 9:30 פרצתי בבכי 😭