המקלידן מתלאביב

חוטיני שלך לחצי התורן 😈

בלחות אין קץ נצא אל המסע בליל יום חמישי, אלייך

עדר אדם מיוזע המתקבץ אל שערי הבריאה מלאי אור ניאון לבן

תלאות הדרך המשובשת עד הגיעם אל קרבת שערי מקדשך תישכח בהם במהרה

על בשמייך המופלאים, את מפיצה ריחות מזמינים, מתקתקים ואלוהיים. מלאי פרומונים הגורמים לשכנים מכאוב בכל אשר יפנו

פלא הבריאה שאת. חמה, שורפת את חסרי הסבלנות, חמה ומנחמת את אלה שניחנו בנימוסים.

יופייך עתיק ואין שני לו, הינך נצר לבריאה אלוהית השלובה נימים נימים בנפשו של העם היהודי. 

אגדות ושירים בלי סוף נכתבו על מושלמות קימורייך וגוון עורך הזהוב והמנצנץ. 

קימורים שנבנו ביד אמן נשגבת, יד אמן שאוהב את הבריות כולן, יד אמן שעושה מלאכתו ביראת האלוהים, 

מרקם בשרך ענוג, לבן, מתקתק, אוורירי, בתולי. מרקם שנולד לספוג את אשר תיתן לו. 

בחרדת קודש של יודעי דבר, תישלח יד עדינה ותקטוף אותך אל ביתך החדש, הרחק מאחיותייך המושלמות גם הן.

לא נותר לך זמן רב לחיות, את יודעת את מקומך היטב, עוד מתקופת התנך. 

הבלדה לחלה של האופה מבגדד, התקווה, תל אביב

מעט לקראת 5 בבוקר, צפון נמל תל אביב, ליד שובר הגלים הארוך שפעם היה פתוח לדייגים אך מעולם לא עלה משם דג.

מדדה בפציצות מה אחרי לילה ארוך ליד השביל של הרצים, לפתע מגיע מאחורי גבר כבן 34 וחמישה חודשים ועובר אותי בעצלתיים. הוא רץ עם חולצה שמלאה בנותני חסות מעולם ההייטק הישראלי ובאמצע מתנוסס בכחול עייף - MICHAEL.

אז לא תצעק מיכאל כשהוא כבר כמעט מעבר לאופק? 

אז צעקתי. הוא עצר, הסתובב וחזר עד אלי. הסברתי לו שהייתי פשוט חייב לזרום עם האיד. צחקנו יחד ואז הוא עצר, הסתכל לי בעיניים בחדות והסביר שכל שישי יש אחד כמוני חומד לצאן ושהנוהל שלו במקרים כאלה הוא להכריח את הסטלנים של תל אביב לרוץ איתו את המרחק שהם חיכו עד שצעקו את שמו. 

מזל שהשמש לא עלתה עדיין! 

לא?

אז מה, הכושיליראבאק עארס, קשור המרחק האווירי מהיעד?

אה?

^תודה

^{/end of rant}

If I could meditate as deeply on the sacred text as I do on you, I would clearly be enlightened in this lifetime.

מוקדש לך ❤️

המתכון מתייחס לנקבות, אך ניתן בקלות להפוך את המרכיבים כך שיתאימו לזכרים.

מרכיבים:

מקלחת טובה ומפנקת, הורדת שיערות קפדנית וליטוש עצמי לרמת חלוק נחל מנצנצ(ת). 

אפיון מושכל של בגד מזמין, אך במידה הנכונה ולא זנותי מדי. אין את מעוניינת למשוך אלייך ילדודס מתלהבים שגילו את זכרותם אך לפני שבועיים וכעת מוכנים לזיין גם קונוסים של מע"צ (את הצד הצר). 

בחירה נכונה של בת זוג מרימה, ושיודעת להסתדר לבד כשאת מוצאת את בעליו החוקי של המרכיב הראשי לסעודת הנשמה שאת מתאווה אליה הערב. 

מציאת שדה המרעה המדוייק למצב הרוח שלך לאותו ערב, בנוסף, העיר הגדולה מבלבלת, את בקלות יכולה למצוא עצמך מוקפת אוכל לנשמה שאינו מזדקר למראך הזנותי (במידה הנכונה) אלא מעדיף את בני מינו המצויידים. 

כשתעשי הכל נכון, אמצא אותך, והנשמה שלך תשיר. בעוד גופך נאבק להמשיך לתפקד עם מעט החמצן שאת מצליחה לקבל ממני, הרי באת אלי בשביל הנשמה שלך, לא הנשימה. 

בוקר אחד, חסר ייחוד לחלוטין, אתה מתעורר עם חתול על הפרצוף.

אין לך מושג שהיום תשלח אליך הודעה ראשונה מאת הנשמה הכי יפה שעוד לא פגשת. הודעה שתתחיל, בשלב כלשהו, מסע רוחני ודרך גשמית שלא תעצור, כל עוד כל הגשרים באטלנטיס האגדית לא יבנו מחדש ומידאס לא יירפא מקללתו האכזרית.

אהבה טוטאלית וסוחפת, בין שתי נשמות, לא בני אדם בכלל, מרוב שהיא צובעת את הקיום המונוטוני האנושי בצבעים לא לו, יש לה את הכח לעוות מציאות, לטוב ולרע, לחצוב תעלות ניורונים חדשות המקבעות התנהגויות משחררות דופמין, סרטונין, אוקסיטוצין ושפיך. 

כשאתה חווה שיאי רגש מהממים שכאלה כל בוקר כשאתה מתעורר, חובק את ציפור נפשך בידיך, נושם את הבל פיה המעט צחון, מתרפק על חום גופה, מטעין מצבורי חרמנות על ידי ליטופים ארוכים לאורך גופה הקטן והחלק במגע שגורם לה להצטנף אליך עוד יותר, רק עוד חמש דקות של שקט מהשעון המעורר שכבר ממש חם עליך שתזדיין מהמיטה ותטעין אותו כבר, קל לך לשכוח איפה שמת את יצר הכיבוש שלך כשהשתמש בו פעם אחרונה.. 

הסיפור שלי פשוט, סך הכל 🙂

כל הוויתי הייתה דבוקה לכורסא שמול הפרח, מעריצה, בוהה, חומדת, מהופנטת לרוב. כל כך דבוקה הייתה הוויתי שלא נותר בה מקום לידע עתיק יומין, ידע שאבותינו גילו עוד בתקופה הנאוליתית. 

כל צמח שנמצא באחריותך, באם הוא זן את גופך, נשמתך או שניהם גם יחד, 

צריך להשקות

אחרת ימות

*נכתב תחת השפעה

בערבות הצחיחות ביותר שיד אלוהים פיסלה באדמת אבותינו להפליא בנו. 

בין הרים, גבעות ועמקים צהובים וחוליים להחריד, בין עצי ערבה, שיטה, עמודי תאורה עמומה וצבעונית שהותקנו כאן על ידי הלפרים מיוזעים. 

בין צינורות פלסטיק שחורים הזורעים טל מחייה תהום אדם, שזז בקצב תופי המלחמה המבשרים על בואה המתקרב של האקסטזה לשמה התכנסנו כאן כולנו. 

בין הציליות החומות שראו אין ספור היפים, אנשי רוח, שדים, פיות, נסיכות ואדונים. 

בין שתי סטים של רמקולים עוצמתיים במידה המדויקת, הנוגעים הישר בנשמה וסוחפים את הגוף לריקוד אקסטטי אל חופש. החופש ממחשבות, החופש מהאגו וטרדות היומיום. 

בין זוג עיניי, כשעצמתי אותם, נפתחה לה העין השלישית היודעת-כל. ומתוך החושך של התודעה שאך לפני חצי שעה ערבבה מולקולה קסומה, מלאת אהבה ורוך ושתתה את תכולת הכוס החד פעמית. מן העין, שזהרה בכל צבעי הקשת ופעמה בקצב של המוזיקה והלמות ליבי המסונכרנים באופן פלאי - פסעת אלי הנסיכה שלי, לבושה בתלבושת שאימא אדמה, האל והוריה הרכיבו לה במלאכת מחשבת מדוייקת להפליא.  אלת האהבה וההרס, הסיבה להיותו העולם מסתובב על צירו מיליארדי שנים. פסעת אלי מביטה בעיניי האוהבות והכה מתרגשות לקראת בואך. 

בידייך את מחזיקה בקולר שקנית לעצמך, הרי לא ייתכן שלאלה שהפכת להיות, לא יהיה קולר להעניק לראוי ביותר מבין בני האדם. כרעת על ברכך הענוגה והעדינה, והענקת לי את משמעות הקיום הגשמי בסיבובו הנוכחי.

מיאנתי לפתוח עיניים, רציתי להרגיש את הנשמה שלי רוקדת לפתחך. עיניים, פתחתי אותן. התהום האנושית הזזה חיכתה לי, ולא את, כמובן.

פעם הבאה אלה שלי מושלמת.