לא רק בלונדינית

אז באנו לתת בראש
בחדר מס 3 .

צרחות , גניחות והילולה .
אני יורדת , יורדת ועולה .
אנחות שנשמעות שעות מספר
פארק שעשועים שלא נגמר
חדירות ומסאג' עמוק
קולות כאב וצחוק
ואט אט הסוללה נגמרה
ואולי גם היא התעייפה כי גמרה ...

אז

נשכבים על המיטה מחובקים
מזיונים וגמירות כבר חנוקים
לפעמים זה כל כך מיוחד,
לראות איך שניים הופכים לאחד
הפינוק , הכרבול בתוך המיטה
מניחים לרגע למושגי השליטה
ואין צורך להסביר בחום
מבט אחד שלו ואני עומדת דום
את ידיו מגופי הוא לא מסיר
מלטף מדגדג מחבק בלי מחיר.
אני מביטה בו שעות ארוכות ,
בחיוך על שפתיו , בפניו השלוות.
מקשקשים . צוחקים . מחייכים למחר,
השעון מתקתק כבר ניהיה מאוחר .

וכעת .

הריח שלו עוד עליי,
למרות שהוא כבר הלך.
המבט שלו בעיניי
המבט העדין והרך.
הטעם שלו בפי,
המתוק הטעים כל כך .
הנשימות והלב פועמים
רגע בלתי נשכח
רגעים שתמיד חולפים מהר .
מנצלים כל דקה , עוד רגע יותר.

אתה זוכה באושר לחיות

ואני זוכה להרגיש ולהיות.

באהבה.

שעת בוקר , גלגל המחשבות רק החל להסתובב ,
אני מנסה להתעורר ונותנת למגע ידיים להוביל אותי .

אין פלא שכל בוקר אני קמה מחוייכת ומחורמנת להפליא.

הבוקר הזה היה קצת שונה . הבוקר רציתי רק דבר אחד .


לשמוע את קולך .


תוך דקה אתה מתקשר, קולך נשמע מחוייך ומשועשע ואני ממהרת להסביר,
זאת לא עוד בקשה לגמירה וזה לא שוב הסיפור שהתעוררתי חרמנית .

הבוקר רק רציתי להשמיע באוזנייך מילות אהבה. מילים שבוערות בי.

מאסטר יקר שלי,

אין לך מושג כמה אתה מדהים לי. מרגש אותי, מעורר בי, טוב לי.
אין לך מושג כמה אני שלך . ושלא נדבר על כמה אוהבת אותך.

בוקר טוב נסיך שלי.

בוקר טוב עולם .

מקלחת חמה מלאה בסבונים וריחות עדינים . בועות של קצף .
קרם גוף עדין . גופיה שחורה וטייץ שחור צמוד , חצאית קצרה ורודה ונעלי בובה .

אני יוצאת לדרך . לשאוף אוויר . לשאוב כוחות . לחשוב .
נוסעת לאורך הטיילת ומחנה את הרכב בקצה , כאן המסע מתחיל.

מתחילה לצעוד , עוברת על פני אנשים , פרצופים , מצבים , משפחות וממשיכה לצעוד .

הריח שלי משאיר שובל אחריי , נעלי הבובה משמיעות בקצב את צעדי הרכים העדינים ,
שיערי הזהוב מנצנץ מקרני השמש , הקרניים ננעצות בי ומחממות את גופי ,
הרוח הרכה מלטפת והעיניים נעוצות בי . עוברים ושבים . כולם בוחנים לאן פניי מועדות .

ממשיכה ללכת , זכרונות עולים בי , זכרונות של קיץ ,
פקניק על החוף בלילה , רק אתה ואני . ועוד חבר אחד שהלך דיי מהר ...
כאילו אין אף אחד . רק שנינו והכוכבים , הלילה ההוא , כמה אושר צף שם .

ממשיכה לצעוד , לחפש פינה רחוקה מעיניי הזרקורים, מחפשת ומוצאת .
פינה שקטה , גבוהה , אל מול הים .
שומעת את הגלים מתנפצים כמעט כמו הרגשות שבי.
הרוח ממשיכה להרגיעה וללטף אותי . בוהה בגלים , דמעה זולגת מעיניי ואני מתחילה לכתוב .

למה אנשים מתבלבלים בין חברות אמיתית לטפשות ?
- אני חברה אמיתית , אבל רחוקה מלהיות טיפשה .

למה אנשים מתבלבלים בין אהבה לעיוורון?
- אני אוהבת מעל קצה הראש אבל זה לא עשה אותי עיוורת.

"מה ששנוא עלייך , אל תעשה לחברייך" -
אז למה רובם עושים הפוך ?

פרגון זאת לא מילה גסה - אז ממה אנשים כל כך מפחדים לעזאזל ?

כשלמישהו טוב זה גורם לי לאושר - אז למה נראה שאנשים סובלים ?

בדסמ זה פינה שקטה ובטוחה - אז למה הכל מלא מלחמות לכלוך ובכי.

משפטים ארוכים , עמודים שלמים , השעות חלפו.

קרני השמש נעלמות . כבר קר לי .
לפני שאיהיה חשופה מדיי כדאי שאקום ואלך .

סוגרת את המחברת וקמה.

צליל הודעת SMS , זה אתה מעבר לקו , שולח הודעת תזכורת ונשיקה קטנה ...
הודעה שמתזכרת שאתה חושב נמצא ואוהב . אותן מילים כל פעם , ואני עדיין מתרגשת .

קמה , מתחילה לפסוע חזרה .
עם אותן נעלי הבובה העדינות, עם החצאית הקצרה שמתעופפת ברוח ,
שוב חולפת על פני האנשים שנועצים בי מבט . מחייכים אליי . ואני מחייכת בחזרה .

אותה ילדה ,אותה אחת, עדינה ורכה, רק מחודשת,
חוזרת הביתה, חוזרת אלייך, לזרועותייך המלטפות.
לחיבוקך החם והעוטף, לאהבתך האין סופית, חוזרת אלייך, האיש שלי.

מעולם לא אהבתי כך .


שלך . כל כך שלך . לולי .

היא הייתה גברת יהודייה עשירה, בת 72 , "מיס דייזי" קראו לה ...

עצמאית , עקשנית , צחה , דעתנית , שתלטנית , היא מחליטה והיא הקובעת .

הסיפור הזה מתחיל ביום בו חזרה מיס דייזי ברכבה היוקרתי לכיוון ביתה .
הנסיעה היתה קצרה וכשהגיעה מיס דייזי לחניית ביתה התבלבלה הגברת בין הגז לברקס .
- את ההמשך איני צריכה לפרט , פרט לכך שמיס דייזי יצאה בשלום , בלי שריטה אחת -
בנה של מיס דייזי החליט שאמו לא יכולה לנהוג ברכבה יותר ולכן הוא שוכר לה נהג.
מיס דייזי התרגזה מאוד , כל הרעיון הזה לא נראה לה ,
למרות גילה המאוחר היא מסתדרת לגמרי לבד ולא צריכה שאף אחד הסתובב לה בבית וילכלך .

"אם זכרוני אינו מטעה אותי , החוק אומר שגם בגיל 72 אני יכולה להחליט לבד ,
אלה אם כן השתנתה החוקה ולא דאגו לספר לי ..." . אמרה מיז דייזי בקול ציני וברור.

קראו לו "האק" , קורות חייו לא מעניינים כל כך , בחור שחור , חסר השכלה ופשוט הליכות.
האק נבחר להיות הנהג של מיס דייזי ע"י בנה .
החוקים הובהרו מיד :

" מיס דייזי אינה יכולה לפטר אותך , אני שכרתי אותך ולכן רק אני יכול לפטר ,
השכר הינו 20 דולר לשבוע . בהצלחה האק " .

האק מתחיל את מסעו הקשה עם מיס דייזי , היא לא עשתה לו את החיים קלים ,
היא גם לא השתנתה , אותה אישה דעתנית עצמאית ועקשנית .
אבל משהו בהם ,
גרם לי לצחוק לבכות ולחזור הביתה עם אהבה גדולה .

קומדיה מקסימה שמוצגת בימים אלה בהבימה :

"הנהג של מיס דייזי ".

לפעמים אני סתם קצת חננה, ועדיין , ממליצה לכם בחום ...

לילה טוב לכל השאר ...

הוא השכיב אותי לישון.

שטיח דק היה מיטתי, סדין רך כיסה וחימם את גופי
שרשראות עיטרו את רגליי ,אזיקים נסגרו וקשרו את ידיי.
הוא ליטף ולחש,
"ליל מנוחה כלבתי"
אולי הרצפה לא נוחה , ואולי לא חם כאן מדיי,
אבל רק כאן מצאתי מנוחה , פינת המסתורין של חיי.

נוגעת בעדינות בגופי, מנסה להרדם , מלטפת .
סופרת כבשים , לוחשת שירים , דבר לא קורה . לא נרדמת.

נעה באופן זהיר,מפחדת שלא להעיר,
את אדוני שישן מעליי, עם השרשראות שנסחבות מרגליי,

קרני שמש ראשונות עלו , ורוח קרירה של סתיו,
כל תזוזה גוררת רשרוש, רשרוש ברזל שנסחב .

מיומי הראשון ,
היו ברורים לי חוקיו .
חובתי היא כל בוקר, לקבל את פניו.
ללקק בעדינות ורכות
את שפתיו,
להכין ולגהץ בדייקנות
את בגדיו,
להבריק ולצחצח עם לשוני
נעליו,
ואם ייתן לי אישור ,
להכנס בין רגליו ...

קפה שחור חזק ,אפילו שניים,
כך בדיוק הוא מתחיל את יומו כבר במשך שנתיים.

אך הבוקר הזה היה משונה ואחר,
הוא צעד לידי , כאילו ניסה להזהר
הסתדר לבדו , ניסה לא להרעיש, בעדינות נשק לי, שלא ארגיש ...

ויצא.

צהריים ,
פוקחת את עיניי, מחפשת אחריו ,
מביטה אל הסדינים , לוחשת אליו .
מוצאת את עצמי חופשייה על מיטתו.
הוא איננו, איפה הוא ? איבדתי אותו?

מחפשת שעון,
פעם ראשונה שלא התעוררתי בזמן,
כמו ילדה אבודה לא מצאתי אותו , דומעת ושואלת לאן ...
סהרורית מחפשת אחריו,
בדרכי בין החדרים חיכה לי המכתב ...

"מלאכית קטנה שלי, אל תבהלי, יצאתי ואחזור.
סגרתי את התריסים , לא רציתי שיפריע לך האור,
אולי את חושבת שאנני יודע,
ואולי חושבת שלא מרגיש ...
אבל יודע שהלילה את לא נרדמת,
ולא הצלחתי להשאר אדיש.
אינני כועס ולא מאוכזב,
זה קורה , זה בסדר , תרגעי ועכשיו!
תתפנקי כלבונת, כמה שיותר,
שאחזור את על 4 , הפעם לא אוותר.
הלילה כלבונת,
אדאג אישית למנוחתך.
הלילה הזה , אסחט את כולך ".

אין לכם מושג איזה לילה מיותר עברתי, עברנו ...


לפעמים אני כזאת ... כלבה בלונדינית מפגרת .
לפעמים אני כזאת , טיזרית , עקשנית , חצופה , חזקה.
לפעמים אני כזאת רגישה , כזאת פגיעה , כזאת נמסה .
לפעמים אני כזאת , רק בגלל שאני באמת אוהבת אותו .
ולפעמים אני פשוט , פשוט מפחדת . מפחדת לאבד , מפחדת לבעוט , לטעות .

אבל עד שאני מצליחה להסביר לו את זה , הנשמה של שנינו יוצאת.

הלילה הרמתי ידיים , כדור השלג המשיך להתגלגל , הרכבת ירדה מהפסים .
הבטתי מהצד , המומה , כאילו זה לא הסיפור שלי בכלל .

חריקת בלמים . משהו נעצר פה .

ועדיין אני לא בטוחה שעצרתי את הרכבת בזמן , הפעם איחרתי ...

אי שם בתוך החדר

חתמתי את שמך

קיימתי את הנדר

הייתי רק שלך.


אי שם בתוך מרתף

בלי אור וחלונות

הלב שלי נוטף

אני חולמת חלומות ...


אני לא יודעת למה

ולא יודעת איך

אנשים נולדו לשתוק

לשתוק ולחייך.