לא רק בלונדינית

ההנחיות לערב הזה נכתבו בשחור על גבי לבן, לא היה מקום להתבלבל :

" כלבונת ברדקלולית שלי, לפנייך הנחיות לסשן הבא :

יום שישי, תאריך : 08.02.08. החל מהשעה : 23:00

1. כשאהיה בצומת תקבלי הודעה, תתפשטי, 4, פלאג.
השולחן יהיה ריק למעט אותך
את תחכי על השולחן כשאת פעורה לפניי
2. כשאגיע אשים לך כיסוי עיניים
3. אני לא רוצה לשמוע מילה מיותרת עד שאשחרר אותך.
את עושה בדיוק ובמהירות כל מה שאומר
4. חממי את החדר קצת, יהיה לך קר להיות עירומה
5. מה דעתך על 1-4?

נ.ב : הצעה אוהבת: תכיני את עצמך טוב טוב. מאסטר.

הבטתי בהנחיות וחייכתי לעצמי . השבוע הזה הייתי טיזרית נורא, שטותניקית כזאת עם פליטות פה.

אז הנה הגיע יום התשלום וכדאי מאד שאכין את עצמי נפשית, כי מאסטר "חם עליי" להתעללות הוגנת.

בשעה 23:00 אני מקבלת הודעה שיש עיכוב של חצי שעה, מאסטרים אף פעם לא מאחרים רק מתעכבים, נכון?!

אז חיכיתי. הדלקתי נרות בנתיים, חממתי קצת את האוכל, הנמכתי אורות, שמתי מוזיקה וחיכיתי בשלווה ובסבלנות.

בשעה 23:30 בדיוק הוא נכנס, גופי מונח על השולחן, עמידת 4 עם איברים מצוחצחים ופעורים מולו.

פניי היו מונחות על השולחן, כך שלא ראיתי דבר, שמעתי את צעדיו סביבי. נועל את הדלת אחריו, מניח את האקדח.

הריץ רץ של תיק הציוד נפתח, רשרושי השוטים ... הוא מוציא אותם אחד אחד ומניח אותם מולו שיהיו בהישג יד.

צעדיו מתקרבים אליי, הוא מלטף את שיערי ומניח לעיניי את כיסוי העיניים . אני לא זזה. קשובה לנגיעותיו.

הוא נוגע, בודק אותי, נושק בעדינות, ומסמן אותי עם כף ידו האהובה עליי, סימן אדום וברור.

כל הציוד איתנו הלילה, זה הרי ברור שזה הולך להיות לילה ארוך מאד, ארוך, מחנך, מתיש ומעייף, מאד מעייף.

סיבוב ראשון יוצא לדרך, אין הכנות מראש, יש חדירות חדות וברורות, יש חוקי משחק, ויש סאבית צייתנית.

וואי אלוהים, איזה סיבוב ארוך, הוא לא מתעייף, לא ממהר לגמור, טוחן אותי וטוחן עד שלא נשאר ממני דבר.

השפתיים אדומות ונפוחות, הלשון רטובה, החורים בוערים ושורפים וכואבים, ולא ... זה לא נגמר, הוא ממשיך לשחק.

ניסיתי לצייץ, לקחת אוויר, להרגיע את הברכיים שכבר כאבו מהעמידה הזאת, אבל הוא בשלו "לא לא לא , אין הפסקות היום".

מוצצת, וואלה לא קל, סבב החורים הזה מתיש אותי לגמרי, והוא ... הו הוא ... הוא נהנה מכל רגע, אין ספק!!

65 דקות. כן, יש מי שספר, שישים וחמש דקות הוא מזיין אותי בלי הנחות, בקצב שגורם לי לאבד כיוון. איך הוא לא מתעייף?!

כעבור ימבה זמן ,הסיבוב הראשון מאחורנו. וזאת רק ההתחלה ... מי התעייף ראשון? נחכה ונראה.

לקחתי קצת הרבה אוויר, סדרתי את מאסטר ואותי והלכתי להכין בקרדי, להביא את הנשנושים וקצת אוכל.

הוא התיישב על הספה הקבועה שלו, בפוזיציה כזאת של מלך, הבאתי לו את כוס הבקרדי שלו וסיגריה .

התיישבתי על הברכיים, בין רגליו ... זה המקום הקבוע של סאביות חסרות עמוד שדרה, לא? דווקא נוח שם.

הוא מלטף לי את השיער ושנינו רואים בטלוויזיה קרבות איגרוף, מאסטר מסביר לי דברים שאולי עדיף שלא אדע,

איזה קרבות, איזה איגרוף, כמה דם ... יאק, אני מזדעזעת לראות אנשים הולכים מכות ככה, עד זוב דם.

אבל אני עם הבדסמ שלי, מי אני שאדבר?!. מאסטר מסביר שהם מתפרנסים מיזה, שיהיה להם לבריאות.

סיבוב שני יוצא לדרך, זה סיבוב ספונטני, תנוחה אחת ואין לזוז ממנה, להתאמץ, לעבוד טוב ולהגיע להתפוצצות,

כן כן, הגענו דיי מהר הפעם, בלי הרבה פוזיציות, תיק תק ותק ותיק יש לנו מנהג וותיק, לבריאות, סיבוב שני הסתיים.

מתיישבים, מקשקשים, מנשנשים, כן כן, גם אני אכלתי, טוב נו, כי לא ממש היתה לי ברירה, יש לי מאסטר פולני הרי.

יושבים מול מסך טלוויזיה ענק, נמאס כבר מהאיגרוף הזה, מאסטר מתקתק ערוצים, והנה זה מגיע, הסרט :

THE BODYGUARD

מאסטר מסתכל עליי, אני מסתכלת עליו, ושנינו מחייכים. מהסרט הזה הגיע הניק של מאסטר בעצם.

מתיישבים לראות, לא יכולים לוותר, אני מביטה במאסטר מהצד, רואה את ההזדהות שלו עם הסרט הזה,

ובתוך תוכי, אני יודעת בדיוק למה, מבינה כל כך ומזדהה אני בעצמי עם כל הסיפור הזה, אולי אפילו מזדהה מדיי.

בסוף הסרט, כאשר היא נפרדה מהשומר ראש שלה, כבר לא יכלתי להסתיר את הדמעות יותר,

הצצתי על מאסטר, ניסיתי לתפוס אותו דומע ... אבל הוא, הפושע הזה, הוא כבר מכיר את הסרט,

הוא תפס אותי ככה, דומעת נורא, אז נכנסתי מתחת לשמיכה, שלא יראה עד כמה אני בוכה, כי רבאק, מה יש לי?! זה רק סרט.

הוא קם לחבק אותי, חבקתי אותו חזק בחזרה ... אלו רגעים כאלו, שמגיעים פתאום, משום מקום, ואין להם שידור חוזר.

כבר שעת לילה מאוחרת, עם הרגישות האדירה שקיימת בנינו עכשיו, קצת קשה לחזור למסע התעללות כזה כמו שקודם,

אלו רגעים שהשתיקה יפה להם, מבט עיניים וחיבוק חזק. דממה. כי אי אפשר להסביר את מה שהלב שלך מרגיש עכשיו.

אומרים, שבני אדם מתכננים תוכניות, ואלוהים מגיע ועושה להם תוכניות משלו, זה בדיוק מה שקרה לנו הלילה.

אבל לכל דבר יש סיבה ואני לא מתחרטת על שום דבר, הסרט הזה לקח אותנו עמוק יותר ממה שכל סשן יכול לקחת.

תודה לך מאסטר - על כל הרגעים הבלתי נשכחים האלו, על האהבה הסוערת והתגשמות החלומות והרצונות שלנו.

הלילה של אתמול, מסמל שלמות, מסמל כח ואש, מסמל חיבור, מסמל רגש, מסמל השרדות, מסמל אותנו.



לא מצאתי מילים טובות יותר לסיים את הבלוג הזה והאמת שגם לא מצאתי תמונה טובה יותר.

תציצו בסרט, הוא שווה כל דקה. שיהיה לנו שבוע נפלא יקרים. עם המון אהבה נתינה וים של אושר.