לא רק בלונדינית

מקבלת אותך עם ניצוץ בעיניים.


דברנו שיחה ארוכה בין סידור לסידור, שיחה לא פשוטה כלל וכלל.

שיחה שהתחילה בכעס על הדברים שדווקא לא רציתי להגיד, על הדברים שלא ידעתי לשתף.

כששמעתי את קולך ה"לא מרוצה", נכנסתי לפלונטר גדול יותר, חפשתי מוצא, כי איך ייתכן,

שאני "המעצבנת הקטנה" שמדברת על שיתוף, מתחננת לדעת הכל, רוצה להיות חלק בכל דבר,

מחליטה להסגר כמו תיבת אוצר שאין לה מפתח, לא משתפת, לא מדברת, אוכלת את עצמי לאט וכואב. ובעיקר, לבד.


כשאני שומעת אותך ככה מאוכזב, אני מתקפלת מהר ומתאמצת יותר,

סדרתי את המילים בצורה הנכונה, לקחתי נשימה עמוקה והתקשרתי אלייך.

נהלנו שיחה כזאת של שני צדדים, פעם ראשונה שדברתי באופן שוטף ורציף.

פעם ראשונה שהוצאתי הכל הכל, ככה הכל עד שנגמרו לי המילים ויכלתי להקשיב.

היה לי זמן לשמוע וזמן להקשיב. להקשיב למילים שלך, להקשיב למערכת שלנו.


כל המילים נאמרו, הרגשות פרצו לחלל האוויר, החנק, הקושי, הפחד,

וואלה גם דמעות היו שם, שתיקות, רגעים כאלו שאולי באמת עדיף השקט.

אני דמעתי כי כאב לי שם, כי סחבתי את זה לבד הרבה זמן, כי זה נגרר.

אתה מנגד, נרגעת לשמוע אותי מדברת על זה, שמחת לעטוף את תחושותיי.

הרגשתי את החיבוק במילים שלך. ענית לי בצורה מאד כנה, בלי התייפיפות נפש,

ענית לי אמת. האמת חזקה על כל מילים אחרות, לדרך האמת יש עתיד. יש לאן.

נתת לי כח, נתת לי את הבטחון לדבר על דברים שאתה חושב שיש לי הזכות לדבר עליהם.

הבטחת שביום שאדבר על דברים שלא לזכותי, אתה תעצור ותכוון אותי למקום שלי באהבה.


למילים שליליות אין טעם עכשיו, אולי כי אין בנינו מילים שכאלו, יש בנינו תקשורת חזקה ומאד חיובית.

אני מוותרת על דיבורים כרגע, מעדיפה להמשיך את השתיקה הטובה של קודם, רק חייבת, את זה :


יש רגעים בהם אני חושבת שהגעתי לקצה היכולת איתך, שאין, אי אפשר לאהוב יותר.

אבל יודע מה? עלינו שוב שלב, אני אוהבת אותך בן אדם, אוהבת אותך יותר, אוהבת מאד.

ואני מקווה שיבוא היום, בו תוכל להבין, תוכל לקבל, תוכן להאמין, שאפשר לאהוב ככה. כמו שאני אוהבת אותך.

ואני יודעת שאתה יודע, יודע שאני אוהבת אותך, אבל לפעמים אני חושבת שזה קצת קשה לתפוס, עד כמה ... כמה אפשר לאהוב.