לא רק בלונדינית

לקראת 12 בלילה אנחנו נפגשות, פגישת חירום, אני ו"הסנגורית",
"בכל שעה אני חברה שלך"
היא צועקת עליי בניסיון להסביר לי שחברות זה גם לקחת ולא רק לתת.
"אני לא צריכה אותך תמיד הפי הפי" זה המשך למשפט הקודם.
נכנעתי לה, חסרת עמוד שדרה שכמותי התלבשתי ויצאתי לדרך.

נסענו שתינו לחברה ונילית שלי שלא פגשתי המון זמן,
"מצטערת" התנצלתי בפני הונילית ומהרתי לספר לה על הבדסמ שלי,
פתאום היה לי אומץ ולא יכלתי להתאפק. "אני בבדסמ" אמרתי ובלעתי מהר את הרוק.

היא הביטה כלא מבינה ממש והתחילה בשאלות עדינות,
"את מצליפה בו או שהוא מצליף בך? וואלה התחלה טובה! טוב נו, אצלי זה מבלבל בגלל המראה,
"הוא השולט שלי" אני מסבירה לה. עכשיו הכל ברור.
"כן, אני עושה סאדו, כן הוא מרביץ לי, כן אני נשלטת". ממש כמו בקבוצת תמיכה, יופי נחמה!
היא מסבירה לי את מה שהונילים יודעים להסביר לי
ואת כל מה שמנוגד לרגשות שלי ואני מחייכת ומחליקה.

לפני שאני יוצאת מהדלת שלה היא מסבירה לי כמה אני מיוחדת,
ניסיתי לעשות מזה צחוק, מה היא כבר זוכרת ממני? את ימי התיכון העליזים?
פתאום היא נעצרץ ועושה לי מבט עצבני,
"את מיוחדת! לא אולי, בטוח! אי אפשר לשכוח אותך". "כן מלכתי!" כמעט נפלט לי.

יצאנו משם מחוייכות, אני והחברה הבדסמית שלי-
היא בכלל לקחה את תפקיד הסנגורית בשיחה הזאת-
לכל שאלה של הונילית היא זרקה תשובה מהירה
ונתנה לי גב גם לפרטים הלא מדוייקים, גדולה מהחיים זאתי!

לקראת 1 בלילה כל בתי הקפה כבר נסגרו, יש קיוסק, ויש גן ענק ורוח קרירה ומלא חבר'ה צעירים בכל מקום,
"הנה, תמצאי לך בעל" אני חושבה לזרז את חברה שלי,
אבל אין מצב, החבר'ה האלו זה לא מה שאני מאחלת לה,
קנינו שתייה התיישבנו בפארק הגדול והחשוך והתחלנו לשפוך.

2 גברים עברו על הדרך,
"איזה ריח יש לכן... מהפנט, קשה להתעלם". סע לשלום, קרצ! נפנפנו אותו.
"למה תמיד נופלים עליי המשוגעים האלו?" אני מתלוננת לסנגורית שלי,
"כי את בלונדינית" היא שולפת לי וממשיכה "לטוב ולרע, קבלי את זה ככה".
טוב נו. קבלתי המפקדת!

יושבות שעתיים, עוצמות עיניים לרגע ... בין הרוח המנשבת והקרירה לבין הענפים שזזים ברוח אנחנו מדמיינות
את שתינו ערומות עומדות זקוף כששתי ידיים חמות מתחילות לטפס עלינו, להכיל אותנו, לחמם אותנו, לאהוב ...
שוב פעם הצמרמורת הזאת, שוב פעם אנחנו על סף דמעות, שוב פעם הדיבורים על בדסמ בלי רגש ועם רגש וכל
מה שמסביב וכל מה שנסתר וכל מה שאנחנו - 2 בנות, ראש על הכתפיים, פנטזיות בשמיים, ושני לבבות מתפוצצים.

"בא לי לרדת!" צעקתי לה בקול,
"לאן ?? למי??" היא ממהרת לשאול.
"מהרכבת הזאת!! לרדת מהרכבת, יא חרמנית." אני והחברות שלי, אני יודעת עם מי יש לי עסק.

לסיום סיימנו בשיחות על לסביות , "אני סטרייטית" מהרתי להבהיר עמדות,
"אז למה התנשקת עם בנות?" היא ממהרת להגיב,
"עם מי התנשקתי יא זונה??", "עם X וY וZ ", הסנגורית הזאת דואגת להזכיר לי דברים שכמעט רציתי לשכוח,
"טוב נו" אני מודה, אז התמסרתי נכון, ועשו לי נעימים ... גם נכון! אבל אני? סטרייטית לחלוטין.
"ושלא תעיזי לשכוח את זה" עשיתי לה מבט קשוח וסימן קריאה. כן! ככה! רק ככה הסנגורית שלי מבינה.

לפעמים בלילות חשוכים כאלו, יש לי תחושה שרק היא מבינה אותי, שרק היא יודעת את הסערות שלי,
כשאני איתה אני מבינה שאני לא כזה יצור מוזר, סך הכל, כל החטא שלי לפעמים, הוא שאני אוהבת.

חיבוק ענק לפרידה ואני מחזירה אותה ומורידה אותה בבית.
באחריות רבה אני בודקת שהיא נכנסת לבניין והיא דורשת שאסמס אותה כשאגיע הביתה.
אנחנו סאביות מאד אחראיות, מאד פולניות ועברנו קורס אצל הטובים ביותר, פולניה? זה פה!

"כי לאהוב אותך זה לשלם בכאב," הרדיו מנגן,
רק השיר הזה חסר לי הלילה. איזה שיר דכאוני.

הגעתי בשלום, סמסתי כמו סאבית טובה,
הייתי נאמנה כמו שרק אני יודעת,
ללב שלי, לרגשות שלי ולכתב ההתחייבות.

** ולך יקרה שלי, תודה שאת צמודה כל כך, טוב שאת פה, פרס נובל מגיע לך. תודה. **