לא רק בלונדינית

" נו תעשי מו, עדנה!"
יום רביעי הגדול הגיע.

ב 9 וחמישה הוא כאן, דופק בדלת,
אני ערומה במטבח מכינה לו את הקפה שלו, הוא נכנס, חתיך שלי.
קופצים אחד על השניה לחיבוק, החיבוק אינסופי שמוטמן בו כל רגש אפשרי.
מביטים רגעים ארוכים אחד לשניה בעיניים,
רגעים כאלו שווים את כל התקופה המטורפת הזאת,

הולכים לחדר,
היתה לנו התערבות קטנה והוא היה חייב לסגור עניין,
הוא העמיד אותי על הספה החדשה והביזארית שלי
והחל להתהלך סביבי עד ששמע מה שרצה בדיוק,
טוב נו, הוא הוכרז כמנצח ואני שורדת עם התבוסה שלי. שורדת בקושי.

עושים מה שעושים- ועושים עוד ועוד. אין מה לעשות, כושר לדברים האלו תמיד יש לנו.
את האודם האדום הוא הורה לי למרוח כמו מוצצת,
והיה חשוב לשמור על כל האלמנטים אז גם התשלום לא איחר להגיע,
חמישה שקלים הונחו על השולחן בסיום העניין הזה, איזו פאדיחה.

הכל נחמד מדליק מטריף ומחרמן רצח,
אבל זה לא החלק החשוב בנינו, בטח לא הפעם.
מתיישבים על הספה צמודים וגונבים כל רגע של יחד,
מדברים על ה-כל, בהקשבה, בהבנה, בסבלנות. זה היה חסר לי-
לראות את עיניו בשיחות בנינו. לחוש את הנשימות שלו, לעשות לו טוב נעים מושלם,
לתת אנרגיה, לקבל אותו, להעניק לו רגעים של שלווה נצחית.
לעזור לו ביכולת להתנתק מהכל - אפילו אם "רק" לכמה שעות.

לשתף אותו מחדש בכל ציוץ בחיי- להיות חלק בכל פיפס מחייו,
להעיף ביחד את הימים הקשים שעברנו , ללמוד להתמודד עם שגעונות בצורה נבונה יותר,
לדמוע כי אהבה זה כואב ולהיות אחד בשביל השניה נטו.

אני לא אכחיש
המערכת הזאת היא פצצת אנרגיה,
לא תמיד קל פה, אנחנו סוערים ובוערים - לכאן ולכאן לפעמים
אבל דבר אחד אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו :
את הביחד שלנו והאהבה הגדולה הזאת,
אלו נמצאים אתנו בכל הימים
בימים הכי מחורבנים והכי מאושרים שלנו.

משפט חדש שלמדתי לאחרונה אומר ככה:
"זה מה שיש, ועם זה ננצח."
וזה מה שהולך להיות בדיוק.
קל קשה כייף או חרא,
אני שם. אנחנו שם. מנצחים.

מאסטר יקר שלי, היית חסר לי נורא.
חומך עטף אותי ואני כולי שלך,
בכבוד הערכה ואהבה,
שפחתך, כלבתך, העגלה עדנה.