נשמה שלי,
עוד כמה שעות אני עולה על המטוס לטיסה ארוכה.
לפני כמה שעות הייתי איתך וחיבקתי אותך הכי חזק שיכלתי.
לא משנה מה, גם ממרחקים של יבשות וימים אני אוהבת אותך,
זה הולך להיות סשן געגועים קטלני, תיהיה כל כך חסר לי ...
כל כך חיכיתי לנסוע וכעת אני כל כך מחכה כבר לשוב אלייך.
איך שיצאתי מהדלת שלך ועליתי לרכב לכיוון הנסיעה הביתה,
הדמעות החלו לזלוג, אני כבר מתגעגעת אלייך.
פרידות כאלו זה דבר מחורבן כי זה בכלל לא פרידה אמיתית,
סתם סחיטה של אהבה וגעגועים.
קשה לעכל איך זה יהיה לא לנשק לחבק ולענג אותך מחר בערב ובכלל.
קשה לא לפתוח איתך את הבוקר ולא לסגור איתך את הלילה,
והכי קשה? הכי קשה זה לא לעשות לך בלאגנים וצרות כל הזמן הזה ולא לראות אותך מחייך.
שמע מאסטר, אני אומרת? תנוח.
בכל זאת 365 כפול 3 זה יוצא מלא ימים של בלאגנים וחגיגות.
תנוח קצת ואני חוזרת לנשק, לחבק, לאהוב, לתת ולנשום אותך.
אני אתגעגע, אין לך מושג כמה. ואני אוהבת אותך בטירוף.
ארז וסטואי פומיקי וגרגמל- שומרי הראש שלי, תשמרו לי עליו באהבה.
חבר'ה, אני עלולה לחזור. אנא תתנהגו יפה בזמן שלא אהיה פה.
ואתה, מאסטר שלי, נשמה שלי, אהוב ליבי.
כל ערב שלא אהיה כאן, אחבק אותך חזק לפני שארדם אי שם ...
קצת אחרי הים.
נסיעה טובה לי
באהבה ענקית.
לפני 15 שנים. 11 בפברואר 2009 בשעה 16:32
