בן אדם, הכבוד שלך, המילה שלך, החיוך שלך- הם היחודיות שלך.
בשיחת הלילה האחרונה היו רגעים פחות נעימים עבורי,
ידעתי כמה הוא צודק אבל לא רציתי להלהיט את העניין אז ניסיתי לנוע ימינה ושמאלה לפני
שהאש תבער החוצה. מאסטר הוא איש של כבוד, כבוד של איש לאיש, גבר לאישה, לאדמה, לחברות.
אחד הדברים שעשה אותו כזה מיוחד בעיניי היה הכבוד שלו כלפיי וכלפי העולם.
אני מצטערת ובאותה נשימה אני מודה, מודה שבדקתי אותו אינספור פעמים,
היתה חשובה לי ההתנהלות שלו, הרגשתי מחוייבת לדעת שאני בוחרת נכון,
רציתי לדעת מי יעמוד מולי,
מי יכתיב לי את היום ובעיקר רציתי לדעת ולהרגיש שאני יכולה לסמוך עליו.
למאסטר היה את הכבוד הזה שחיפשתי,
היתה לו את הייחודיות, את האחריות, את המילה ואת היכולת לעמוד מאחוריה.
בזמנו הוא כעס עליי ובצדק, סאבית לא בודקת מאסטר, וכל אחד זכאי לכבוד המגיע לו,
אבל כל הזמן הרגשתי שלא כל אחד יקבל את ההתמסרות שלי ולכן אני צריכה
לצאת מהגבולות הבדסמיים המוכרים וללמוד על התנהלות אישית, אנושית ופיזית.
עשיתי זאת בעקשנות רבה וזכיתי להכיר את המאסטר שמלווה אותי כבר כמעט 4 שנים.
"לא כל בני האדם אותו דבר" ניסיתי לצעוק לו דרך מקשי המקלדת,
כולנו עשויים מאותו החומר אבל כל כך שונים בדרכי ההתנהלות. בראייה ובהבנת העולם.
תמיד הייתי רואה כמה כעס נכנס בדלת ברגע שרואים או חווים התנהלות לא מכובדת.
אני זוכרת כמה חוויתי את זה על בשרי ואיך זה היה גורם לי להיות תוססת מכעס.
החבטות האלו של כמה אני נוטה תמיד לכבד. וכמה כעס היה בי על כל החוויות ההפוכות שחוויתי
לכיוון שלי, זה היה גורם לי לשנוא את העולם, חוסר כבוד ועוד חוסרים רבים שנלווים לו היו מצליחים
להוציא אותי משלוותי.
תמיד הייתי מנסה לשאול את עצמי איך אנשים מסוגלים להתייחס אחד לשני בחוסר כבוד שיוצא
מפרופורציות, לא תמיד הייתי מוצאת תשובה לזה, היום אני יכולה להגיד שיש אנשים
שמאוהבים בעצמם עד רמה שמעוורת אותם, עד שהם מצליחים לא לראות את מי שעומד מולם.
עד המקום הזה שהם מוכנים להקריב חברות, זוגיות, אהבה, כבוד, חיים ועוד.
יותר מאוחר שאלתי את עצמי, הרי שאם זה ככה, אז מי יהיה מוכן לעמוד שם ממול,
מי יהיה מוכן שלא יראו אותו? שינהגו בו כך?
התשובה לזה היא שהכל זמני, אנשים זמניים, מתחלפים, מגיעים ובורחים וחוזר חלילה או לחילופין
אנשים עם אותה ההתנהגות. שהרי אף אחד לא רואה אף אחד בסיפור הזה אז אפשר להיות "בחברות" כזאת
ואולי אפילו להרגיש נאהבים. להיות בטוחים שאתם מוקפים באנשים כמוכם. ואני לא בטוחה שזה הישג גדול.
ברגעים הקשים שלי הייתי נאחזת במאסטר כי שם הייתי מוצאת את השותף שיבין לליבי,
היו רגעים בהם הייתי חשה שהוא לא מבין לסוף דעתי והייתי מתמלאת כעס,
רק עכשיו אני מבינה כמה הוא תמיד הבין אבל הקפיד להזיז אותי ימינה ושמאלה ולהקטין את העניין-
רק כדי שאוכל להרגע.
אז הבוקר הזה אני אומרת לך איש כבוד שלי, הבט על מה שיש לנו. הבט על מה שיש לך.
בנית כל דבר בחייך בזכות מה שאתה, מה שאתה לעצמך ומה שאתה לאחרים.
ניפצת כל קוד של נפש שטמנתי לך וטמנו אחרים, האופציות הן דלות, להתאהב בך או לברוח במהירות.
מה שאתה, נפש וגוף- אני שלך בגלל כל אלו וכך הסובבים אותך.
הכבוד והיחודיות שלך. הדרך שלך, המילים שלך בעלות המשמעות- זה בדיוק השוני בינך לאחרים.
יש שיקראו לזה תחנות רוח, יש שינבלו את הפה רק כדי להגדיל את עצמם,
יש אנשים שלעולם לא יודו בטעותם ויהיו מוכנים לשלם כל מחיר כדי שהאגו שלהם ינצח,
כל זה לא נובע ממקומות של גדולה, זה פשוט כי הם לא מסוגלים לנצח את עצמם ויהיו מוכנים
לפגוע בכל מי שיעמוד בדרך.
מי שמקטין כבוד ודרך ארץ ומתרברב בכך,
אני חושבת שחסר לו משהו בקופסא ובלב,
ועם חוסרים כאלו קצת קשה לדבר על בני אדם.
היחודיות, המילה, הכבוד, הלב, החיבוק הענק והנקי - את כל אילו יש לך,
זכית בטוב שהעולם מוכן להעניק. לא כולם יאהבו את זה,
להיות שונה זה להיות נאהב עד הקצה ולהיות פחות אהוב עד הקצה השני,
זה המחיר שיש לאנשי האמת, וזה מחיר שאדם ראוי מוכן לשלם.
אף אחד לא יוכל לקחת ממך את מה שאתה,
ומה שאתה זה הזן הנדיר של האנושיות.
כך אני חשה אלייך ולכל האנשים שיודעים לכבד אחד את
השני ורק אחר כך לאהוב את עצמם. ומי שיודע לאהוב. לעולם לא ינהג כך.
זה השיעור שלי מכל ההתנהלות האחרונה של אנשים סביב.
לפעמים כדאי פשוט לעצום עיניים מלראות עולם כזה.
אין פה מלחמת עולם, מדובר באהבה ובדרך חיים.
הלוואי שאפילו רק מישהו אחד יקשיב לכל זה ויהיה מוכן לקיים.
לפני 15 שנים. 26 באוגוסט 2009 בשעה 12:50
