יושבים על הבר, הברקדי נמזג לאיטו ומייד מתחלף במשקה אדום-ורוד, מר מוזר,
אתה מורה לי לשבת ישיבה זקופה ולפשק את הרגליים, שמלת המיני עולה לי והחוטיני מבצבץ
דרך הפישוק, משהו בפומביות הנסתרת הזו מביך אותי, מחרמן גם.
התיישבתי זקוף והתחלת ללטף לי את הכוס מתחת לבר, אף אחד לא רואה או שומע.
אתה לוגם מהשתייה ואתה כל כך שליו בזמן שאתה מלטף אותי, האצבעות שלך נוגעות בדיוק במקום הנכון
ואני נעה באי נוחות על הכיסא ומשפילה מבט, לא רוצה להתקל באף מבט עיניים מסביב, שלא יבחינו בי.
אתה מעביר לי את השיער מאחורי האוזן ומתחיל לדלקם לי את רשימת הפנטזיות שאמרתי לך לפני 4 שנים,
חשבתי לעצמי מאיפה אתה זוכר את כל זה, משהו נדלק אצלי במוח וניסיתי להזכר באותו היום בו הלכתי על כל
הקופה ודקלמתי לפנייך את כל הפנטזיות הלא נורמליות שהיו לי. הייתי בטוחה שכבר שכחת אותן מזמן, בכל זאת
4 שנים חולפות בפתח ואתה מעולם הקפדת לגעת רק במקומות שהרגשת שאני מוכנה אליהם.
אתה עוד לוחש לי
ואני מתפתלת בתוך הפנטזיות ומנסה לחשוב אם יש לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם כל
הדברים שביקשתי אז ומתרוצצים לי בראש עכשיו. לא כל פנטזייה נראית לי ראויה למבחן המציאות.
אתה מלטף אותי
כאילו נותן לי את הדלק להסחף לאן שהמוח מוכן לקחת אותי. אתה נוגע בי אבל משאיר אותי שם לגמרי לבד,
אני קצת חוששת
אבל משהו בפחד הזה בכל זאת עושה לי משהו במוח ובין הרגליים, אתה מוציא אותי מהשקט בשניה אחת
ומכניס אותי לטירוף חושים שעושה אותי זורחת. אתה נוגע בי אבל נותן לי להתמודד לבד עם המוח החושב,
משהו נדלק אצלי בעיניים ואתה אוהב את זה, אני אוהבת את זה גם.
ברגעים הקטנים האלו,
אני בכל זאת מנסה לפצח את החידה שתגלה לי על איזו פנטזייה אנחנו מדברים הפעם.
אני כל כך מעולה ברצון להגיע אל הלא נודע, לגעת בפחד, בחוסר אונים
ומהצד השני אני כל כך דואגת ומקפידה לא להגיע לכל אלה.
פתאום הגיעו לשבת לידנו עוד ארבעה גברים, אחד מהם התיישב לידי וראיתי את העיניים שלו
נעוצות לי בירכיים ומורידות לי את החוטיני כמו במכונת שיקוף, הסתכלתי עליו בתקווה שירגיש את המבט שלי
וירים את הראש, לקח לו כמה שניות, בום! המבטים שלנו נפגשנו ונתקעו, כמה שניות ככה,
בתוך הלב נשבעת שצעקתי עליו מה הוא דוחף את האף והעיניים למקומות לא שלו, אבל אי אפשר היה להאשים אותו,
תוך שניה וחצי הסתובבתי למאסטר שיציל אותי מהסיטואציה וביקשתי אישור להוריד קצת את השמלה כי ...
חזרנו הביתה ועשינו סקס ממושך, לא סקס של בום וגמרנו, סקס מתמשך שדורש דחיית סיפוקים לא קלה,
אחרי שהתקבל האישור לתת לאש לצאת החוצה הגיעו רגעים של רכות, רגעים כאלו של דממת עולם מלאה בטוב,
חזרתי הביתה עמוסה באדרנלין, המוח לא מפסיק לעבוד.
לאן אני מסוגלת להגיע. וכמה רחוק אני מרשה לעצמי ללכת.
והאם האם האם, הפנטזיות שלי, שהן הופכות למציאות, הן מגרות אותו דבר?
לפני 15 שנים. 29 באוגוסט 2009 בשעה 10:32
