ערב שישי, ערב חג, אתה כאן יושב איתי ואנחנו מרימים כוס לחיים, לחייך ולחיי ואז שוב לחייך.
הנה שנה חולפת בתאריך עברי ואתה כאן איתי, ואנו יחד, סוערים אוהבים ונמצאים.
אני מניחה עלייו את הראש ואותו ערב חולף לי מול העיניים כמו סרט אימה. הוא נושק לראשי,
אני נושקת לשפתייך, הוא עבר את זה. עברנו את זה. והנה שנה חדשה. והוא חי וקיים, ואנחנו גם.
את השנה הקודמת אני מניחה מאחור, מלומדת יותר, חדה ונבונה יותר אני ניגשת לשנה הזאת.
יש דברים שאני לא משאירה שם, יש אנשים שאני בוחרת לקחת איתי במעבר אל השנה החדשה.
אנשים ושמות, רגעים ומחשבות, אהבה גדולה, שיעורים חשובים ורגעים יפים.
אני רוצה לאחל באופן הכי אישי שיש שנה טובה לכן, יקרות לי,
שהשנה הזאת תביא איתה ימים חדשים וטובים יותר,
אהבה גדולה, שגשוג ועשייה,
עשייה עצמית ורק אחריה עשייה בשביל היקום.
לאלו המבקשות רק חיבוק, לאלו המבקשות רק כוחות,
לאלו המבקשות רק בריאות ולאלו שבדיוק עכשיו נחות,
היום אתן יוצאות לדרכן החדשה. שבילים נקיים ויפים,
גשו ותצעדו וקחו מהיקום כל שמגיע לכן.
מחבקת אתכן ומאחלת לכן את השנה הכי טובה מכולן.
שנה שתעשה לכן אושר, בדיוק כמו שאתן רוצות, בדיוק כמו שמגיע לכן.
שנה טובה לך מאסטר, אהוב שלי, השותף, השומר, החבר, המלאך.
אתמול חגגת וחגגנו שנה בתאריך עיברי להתקף לב.
מצד אחד אומרים שצריך לשכוח אבל מהמצד שני, איך בדיוק אפשר לשכוח את זה.
אני זוכרת את אותו ערב בחדות מדוייקת על אף שהזכרון שלי לא בעדי,
אני זוכרת אותך, את המבט, את ההלם, הקושי, את המילים, השאלות,
ואפילו את חוסר האונים שלי והרצון שלי, איכשהוא להחלים אותך.
באותם הרגעים לא הבנתי ולא הבנו מול מה אנחנו עומדים אבל זה לא שינה לי הרבה,
במלוא העוצמה התעקשתי להשאר שם. לא משנה כמה יהיה וכמה כן וכמה לא,
לא משנה כמה זמן, אני כאן. אהיה לך.
התעקשתי להגיע. לדאוג לך. להדליק את האור בחדרי ליבך ולהאיר את הדרך,
לעבוד קשה, לבנות שבילים חדשים, לאהוב ללא תנאים, ללא מילים. רק להיות.
מגדל אחרי מגדל כאילו התעקשו להתרסק ואיכשהוא זה נהיה קשה מרגע לרגע.
אתה התעקשת, אני התעקשתי, בין יסורים לכאב עשית את המלחמה על החיים.
דברים נעלמים מסביב, אנשים מאבדים חשיבות ואחרים נראים מלאכים לפתע,
ובין כל אותם באים ושבים יש אותנו, וזאת התקווה שלנו לרגעים האלו.
אנו נפרדים ממלחמות ומחפשים את השקט והשלווה, חוזרים לשורשים שלנו.
הייתי כמו מלאך ברקע, ניסיתי להציל, כאילו הלכתי אחרייך מתעקשת לסדר כל מה שלא מסתדר,
התחייבתי לאושר שלך והרגשתי אחראית על מה שקורה, כל הזמן רציתי לעשות שהכל יהיה בסדר אצלך,
דאגתי לחגוג כל רגע שלנו ביחד. בין רגעי אימה לרגעי פרידה היו רגעי חזרה, רגעי אהבה, חום וקרבה.
אין מילים שידעו לספר את הסיפור הזה, לא את הסיפור שלנו ולא את השנה שחלפה כאן,
במבטי עיניים שלנו חולפים כל הזכרונות האלו עטופים באהבה גדולה,
הרמנו כוסית אתמול, אתה כאן ואני כאן, ואין שידורים חוזרים. אתה בריא ושלם,
אני יכולה לחבק אותך ולהרגיש את אצבעותייך מטפסות עליי, אני יכולה להקשיב לליבך,
לחוש בך, לאהוב. יש לי עבור מי להיות, יש לי אותך. לך יש אותי. יש לנו אותנו.
מאחלת לך אהוב יקר שלי, שנה של שקט נפשי, חום אנושי ושלווה. מאחלת לך להנות בלי שום ענן גדול מעיק,
מאחלת לך חיי מציאות של נחת, חיי פנטזייה סוערים, מרגשים ומתגשמים. מאחלת לך בריאות אינסופית
שתשמור עלייך מפני הכל, מבטיחה גם אני להמשיך להיות קרציה ששמה לב לכל שטות קטנה רק כדי לשמור עלייך.
מבטיחה להקפיד לעשות צרות בדיוק כמו שאני יודעת אבל גם לשמור על הפה והלב והגוף.
מבטיחה להמשיך לשגע לך את החיים, רק אם תסכים, תקבל את זה בהבנה, אהבה וחיוך.
לא מבטיחה להיות כמו כולן. לא מבטיחה להיות תבנית מוכרת.
אבל כן מבטיחה להיות יותר טובה, להשתדל לציית או לצייץ, מה שתחליט קודם.
אני לא מבטיחה לתקן את החוטים באוטו, אבל מבטיחה להתפלל שנזכה בלוטו,
מבטיחה לנשק אותך בכל בוקר, מבטיחה לשלם על טעויות ביוקר.
למצוץ בכל מסיבה, להתחרמן ככה סתם בלי סיבה,
לסיים תמיד מהצלחת, להיות פתוחה לקידוחים בתחת.
מבטיחה להשתדל להצמד להוראות, מבטיחה תמיד להיות.
לפתח את הזכרון, להעמיד לך חזק כמו בטון.
לתת לך חיוך גדול כזה, לשמור על גודל החזה,
אבל בעיקר לטפח ולשמור על גודל האהבה, השלווה והמערכת היקרה שלנו.
הבטחתי לפני כמעט 4 שנים, שלא משנה מה, ולא משנה כמה אני "חתיכת מעצבנת",
אני כאן. אני שלך. אני בשבילך.
בדרך הכי מיוחדת ומוזרה שיש, לא בשתיקות ולא במילים.
אני שלך בעוצמה הכי גדולה שאני יכולה להעניק לך.
שתהיה לנו שנה מלאה בנו. ובכל מה שאנחנו מביאים איתנו. במה שהחיבור הזה מביא עימו.
שלך באהבה גדולה,
האישה העקשנית.
הכלבה המעשית,
מטרידה קצת מינית,
סאבית צייצנית.
בת אדם שאוהבת אותך.
ועכשיו אתה יכול לנשק אותי.
בועות של סבון באוויר, נקיון וגשם,
מאחלת לכם איחולי חג שמח, פורח ושנה הכי טובה. אוהבת.
לפני 15 שנים. 20 בספטמבר 2009 בשעה 19:41