קמתי הבוקר והתארגנתי לצאת לשם, למקום ההוא הענק, שמלא בחדרים קטנים, בכל חדר יש שניים לפחות,
הבניין נראה משופץ, אבל מדיי פעם במעברים אפשר לפגוש מרצפות מהסוג הישן, הקטנות האלו שכאילו אף פעם לא
נראות מלוכלכות ולא משנה כמה אנשים כבר דרכו עליהם היום. הבוקר וגם בצהריים וגם בערב, שהיתי בבית החולים.
לא ממש משנה מה קרה ואת מי ביקרתי, אבל כן משנה מה שעברתי ברגעים האלו, השיעורים הקטנים שהחיים
מתעקשים ללמד ואני עדיין מתעקשת להתעלם. שיחות הטלפון מיהרו להגיע דווקא ממי שלא לגמרי ציפיתי,
כאלו שאני לא נותנת להם מעצמי כמעט כלום והם נמצאים שם הכי הרבה, משהו מעוות פה בהגיון אבל מתרחש במציאות,
והרגישות הזאת שמופנת אליי מצליחה לרגש אותי בכל פעם מחדש, משהו בתמונה שמצטיירת נותן את החותמת המדוייקת
לרגעים חשובים בחיי. ואני, כאחת שלא נוהגת לקחת ונורא מתעקשת לתת את כל הנשמה, זה פתאום עושה לי משהו בלב.
לא הספקתי להגיד היום, אבל אני רוצה להגיד תודה גדולה והערכה אין סופית. תודה שיש לי אתכם.
הגשם והסערה מתקרבים, אני נוהגת הביתה ופתאום הברקים והרעמים לא משאירים עליי רושם, אני כבר לא מפחדת,
נכנסת הביתה ומייד פושטת מעליי את הבגדים ונכנסת למקלחת חמה, אני חופפת את השיער ומשפשפת מעצמי את היום הזה
מתעטפת במגבת, מדליקה נרות בחדר, מתכרבלת בשמיכה המנומרת, קוראת עוד פרק או שניים בספר
שמצליח לנתק אותי ממחשבות, ומקווה להרדם. ימים חדשים יגיעו. חסר להם שלא!
לפני 15 שנים. 1 בנובמבר 2009 בשעה 22:16
