לא רק בלונדינית

מוצצת דווקא כן.

שישי בלילה, שעה שלמה צריך לנסוע כדי להגיע למקום שהוזמן. 60 דק' של מבוכה מעורבבת בצחוק מתרכזות
בנסיעה מטורפת אחת. כבר ברמזור האדום הראשון שמופיע, הוא ממהר להכניס את ידו לתוך המעיל שלי ומוודא שאני
לבושה לפי צו האופנה שלו. אני כן ולכן הוא מפנק אותי בפרס ומעמיד את פטמותיי דום לכבודו.
סאדו מאזו זה כאן, אי אפשר להתבלבל.

בכביש המהיר היינו שנינו רגועים לחלוטין, האוויר הקר בלילות רק מבקש גוף אל גוף והנה אנחנו בדרך לבצע.
הוא בוהה בכביש וזורק אליי מבטים, אחר כך מחייך ואומר: "לולקה, תני לי נביחה אחת",
לקח לי שניה ורבע לעכל את המשפט המעורב הזה. "לולקה" זה אומר שהוא אוהב, אבל לנבוח? זה כבר מתחיל להסתבך.
הסתכלתי עליו בחצי חיוך לראות אם הוא רציני, הוא לגמרי בעניין. אבל אני? מה איתי?

ניסיתי להוציא ציוץ ראשון שהזכיר הב ונקרעתי מצחוק. אני נשמעת כמו כלבה ביחום ולא כמו כלבה בריאה,
זה שקוף כמו מים שאני עושה לעצמי בושות.
הוא עוד ממתין. לא מחייך. לפחות לא כלפי חוץ. הוא יודע שאני מתחילה להכנס ללחץ ולוחץ עליי עוד קצת,
הוא מביט בי ומייד מביט בשעון, זה רמז ברור, לא מצחיק אותו לחכות.

חולפות 4 דק' והפתיל שלו מתקצר, "יודעת מה" הוא זורק לי, "אין בעיה, כעת תנבחי עד שאומר לך להפסיק". השתתקתי.
אם חשבתי שנביחה אחת היא גהנום אז יש שינוי קל בתוכניות. "שהשעה תהיה 23:51" הוא ממשיך, "תסתיים לך המשימה
ואכין לך עונש בדיוק בשבילך, בדיוק כמו שאת שונאת."

השעה עכשיו 23:50, הוא משאיר לי בדיוק דקה אחת ודוחק אותי לפינה, נורא רציתי להוציא קול, להיות ראויה
וטובה ובעיקר ממושמעת, אבל משהו בתוכי לא איפשר, הרגשתי שיש לי מלחמת עולם בין הרצון לבין היכולת.
23:51 הגיע מהר מאי פעם, מאסטר מיהר להסביר שאין לי עוד טעם לנסות, המשימה הסתיימה ותוחלף בעונש,
שמעתי את הגלגלים במוח שלו עובדים, גם ראיתי את החיוך שעיטר את השפתיים שלו, הבנתי מייד. אכלתי אותה.

הגענו, בית ענק ומריח ניקיון, אנחנו מטפסים מהר במדרגות כדי לבדוק את חדר השינה,
הכל חשוך, רק אח בוערת בפינה ומאירה מעט את הריהוט, המיטה ענקית, בדיוק בגובה הנכון, הוא מחייך אליי
חיוך זדוני ואני נצמדת אליו ומנשקת אותו כאילו מנסה להשכיח את העונש שקיבלתי באוטו רק לפני שניה,
הוא מוריד לי את החולצה ומורה על ידיים לצדדים, הוא צובט ואני מתפתלת בתוך הידיים שלו, אצבעותיו מטיילות
על השפתיים שלי ואני מלקקת אותן ברכות ובמסירות, אני רוצה להיות טובה, הוא יודע,
מתקרב אליי ולוחש "כן, תלקקי, כלבה טובה..."

הוא מצמיד אותי אליו ומלטף את ראשי, אצבעותיו מלטפות לי בעדינות את הפנים, את הלחיים, את השיער ...
עם אצבע אחת הוא הרים את פניי מהרצפה ומיקד את עיניו בעיניי, "כלבה שלא נובחת אה?, אל תדאגי, מאסטר יעזור לך לנבוח."
השפלתי מבט, הוא ממשיך את הסשן המנטאלי מהאוטו ומילים כמו "אל תדאגי" מדאיגות אותי עוד יותר.

הוא מוריד לי את הצעיף מהצוואר וקושר את הידיים לאחור, אני מנסה להזיז אותן ללא הצלחה, הוא עומד מולי ומחייך,
הנחתי לזה בסוף. ונעמדתי בשקט. הגוף העירום שלי מול גופו, זה תמיד מחדד מעמדות.
"תביטי אליי" הוא אומר בטון שקט, אני מרימה את הראש, מרימה את העיניים אליו וחוטפת סטירה.
הסטירה השניה כבר היתה חזקה יותר, לא ידעתי אם להרים שוב את הראש ולחטוף עוד אחת, אבל הרמתי.

הוא נישק אותי בלהט והעיף אותי למיטה. שעות ארוכות היינו אחד בתוך השניה, צוחקים, משתוללים,
הוא קורע לי את הצורה ואני לוקחת אותו לסיבוב של הנאה בגן עדן, התשוקה מעלה להבות אש בחדר,
טירוף של אנחות וגמירות לשבועיים הקרובים לפחות. גוף אל גוף מתהדקים וכל מבט עיניים יוצר גיצים
וחיוכים עד עמקי הנשמה.
וואלה, אהבה היא הדבר הכי יקר שיש לבנאדם, המקום הכי בטוח ומרווח, שיכול להכיל ולעבור הכל.

לפנות בוקר נרדמנו, כל פעם שאני נרדמת לצידו זה מלמד אותי כמה אני סומכת ורגועה שהוא כאן.
הוא נרדם גם, הלוואי שגם אני מספקת לו את הפינה החמה הנעימה והכייפית שהוא מספק לי.
בבוקר כבר התחלתי לחשוב שכלבה שלא נובחת זה אולי לא כזה נורא,
זה כמובן רק בתנאי שהיא נושכת את מי שצריך וקופצת בשמחה על מי שהיא אוהבת.
אז היא לא נובחת, לפחות היא יודעת לעשות מליון ותשע דברים אחרים.
אתמול עשינו רגעים של כייף. עשינו טוב, עשינו שמח ועשינו אהבה. מילאנו את הנפש באושר.

היום כבר שבת, עם הקפה של הבוקר אנחנו מתחילים לספור 30.
מה שחשוב באמת הוא שלא משנה כמה זמן ביחד, אף אחד פה לא באמת שבע.
שיהיה לנו שבוע ז-הב הב!