My book

9 חודשים לא כתבתי כאן..

כתבתי, מעט, אבל כתבתי..

לא היה לי רצון שזה יגיע לעוד עיניים...

אפילו שאיש כאן לא מכיר אותי...

פתאום נפתח הסכר.. 

תוהה עם עצמי מה זה אומר, על התקופה שהייתי בה שששתיפתי, על התקופה שלא, איך זה משקף את מה שקורה בבפנים שלי..

ואז הקול מנגד שאומר לי- אולי די עם ה overthinking הזה?! אכלת לעצמך את הראש, פשוט תכתבי ותלחצי "פרסמי"

The fuck with that shit!!! 

... שיגרום לי להרגיש חיה...

שיגרום לי להרגיש טוב..

טוב.. ושלם...

זה הרי קיים..

 זה יכול להרגיש טוב, וחי, וממלא...

מחכה לזה..

זה יקרה?

מה

מה 

מהההה לעזאזל נתפסתי עליו?!!??!

אז נכוןןן שהנשיקות שלו ביי פאר הכי טובות שהיו לי...

ונכון, שהלשונות שלנו והשפתיים שלנו עובדים בסנכרון מושלם, הקצב, הנשיכות, הטיזינג...מושלם!

וכן גם המגע שלו נעים לי כשהוא מלטף עם הידיים הגדולות שלו את כל הגוף שלי פעם עדין פעם אגרסיבי, פעם צובט נושך צובט ומחטיף ופעם מלטף...

והריח גוף שלו נעים לי באף ועושה לי חשק להסניף, לטעום, לנשוך לצבוט...

והזין שלו כאילו נוצר בדיוק לכוס שלי ובדיוק לפה שלי..

והאצבעות שלו שיודעות לטייל לי על הגוף ולהלום לי בכוס בסינרגיה מושלמת ...

אבל חוץ מזה?

הוא לא מצחיק אותי,

לא מאתגר אותי,

לא איש של מילים, ואני אוהבת מילים

שטוח, פרקטי מדי

שום עומק ואני יכולה לרדת מאוד עמוק..

אין לי שם עניין במעבר עם מישהו כזה...

אבל מה? 

מטומטמת, אני עדיין רוצה שהוא יחזר אחרי...

שיתעניין בי..

שירצה אותי, בבוקר כשהוא קם, במהלך היום ובלילה כשהוא הולך לישון, שרק אני אהיה לו בראש..

שהוא יחשוב איך לשמח אותי, איך לאתגר אותי, איך לחבק אותי ואיך לזיין לי את הצורה...

אני רוצה שהוא ירצה אותי 

אני אשכרה הקלישאה של אישה שנקשרת לגבר once יש חיבור פיזי טוב, גם אם רק את זה...

למה? למה המנגנון הזה עובד ככה? יש למישהו באמת תשובה?

ולמה כל המשחקים האלה כשאני לא רוצה- הוא רוצה וכשאני רוצה -הוא לא רוצה

התעייפתי באמת התעייפתי מלאכול לעצמי את הראש בנלסות להבין ..

ובסוף, זה עד כדי כך פשוט- הוא פשוט לא בעניין שלך..

אני עצובה

וכאובה

ומתוסכלת 

ומיואשת

ומפחדת 

מהעתיד

מהלבד

מזה שלא אפגוש את זה שמדויק לי לעולם. 

מזה שכדי להגיע אליו אם בכלל, אני פוגשת עוד אחד ועוד אחד וכל אחד כשהוא ברגע הנתון הזה, האחד, עולמי מסתובב על צירו...

אני מתוסכלת מהנסיונות שלא מסתדרים כמו שהייתי רוצה, מהרגשת הכישלון...

אני כאובה על זה ששמתי את הלב שלי, את התקוות שלי, את התשוקות, את העירום שלי, שמתי הכל על השולחן, נכנסתי אוֹל אין.

ואני מרגישה שניצלו את זה, לא העריכו את זה, וזרקו את זה כאילו זה משהו שפוגשים כל יום...

לא פוגשים את זה כל יום...

אני עצובה כי זה לוקח אותי למקומות נמוכים של חוסר ביטחון, חוסר וודאות, שפיטה עצמית, מחשבות שליליות, דפוסי חשיבה מכוערים ומורידים, תמיד אמצא איפה להרגיש דחויה ולא מספיקה...

אני רוצה דיי, פשוט דיי.

להעיף הכל

 לשבור הכל

אולי גם לשבור מישהו במכות כי העצבים מעקצצים לי בקצות האצבעות..

האי שקט הזה שיש לי בגוף והמחשבות שצפות לי על מאיפה ואיך מתחילים לסדר את כל הבלאגן שהוא השאיר בי, נוגסים בי, כמו בסרטים של הזומבים, ביס ועוד ביס, קורעים ממני את הבשר בעודי חיה, בועטת ומתנגדת ללא הצלחה..

אוף עם זה 

אוף עם התקופות האלה שהכל נראה רע 

אני מתחננת למי ששם שומע, שהענן הזה יעבור מהר, שלא יוריד עלי גשם למשך זמן שיתבהרו לי השמיים, שתצא השמש הנעימה, עד הסערה הבאה....

תודה למי שקרא 

חיבוק וירטואליים יתקבלו בברכה

הרבה ביקורת עצמית הטחתי בעצמי כל ימי חיי.. לא ריחמתי עלי בכלום. בשום תחום לא פסחתי על הביקורת..

הביקורת, השפיטה, הכיסוח שלי את עצמי...

את לא טובה מספיק

 לא יפה מספיק

לא נשית מספיק

לא סקסית 

את בוסרית, את עצורה, את ביישנית..

זה פשוט לא יקרה לך..זה יקרה לכולם סביבך אבל לא לך...

למה?

כי אין בך את מה שיש בהן..

מה יש בהן?

כל מה שאין בך...

מסתכלת על המשוואה שכתבתי ואני שואלת את עצמי, האם אני שואפת להיות קונצנזוס? שכולם יחשבו שאני טובה? יפה? נשית? סקסית?

או שמספיק לי רק אחד שיתפוס את זה חזק חזק ויגרום לי להרגיש כך ואולי אז ההוויה שלי בעולם הזה תגרום לי להתהלך כמו קונצנזוס ...זה הרי קורה...

לפני שהכדור השינה מכניע אותי, לעולם של חלומות, בתקווה טובים, אני כותבת פה את תהיותיי

משהו שונה קורה לי 

הכתיבה כבר לא יוצאת ממני כמו פעם בשצף...

מנסה להזכר מה היה שונה אז כשכתבתי הרבה מעכשיו.. 

יותר רגוע לך?

יותר טוב לך? 

את כותבת רק כשרע לך? 

אולי את יותר מכונסת בעצמך?

אולי את פחות מחוברת לעצמך?

אולי את יותר מחוברת לעצמך?

זה משנה בכלל?

יש לי תשובות מורכבות לכל אחת מהשאלות האלה, כמובן, הרי אני עשיתי מאסטר בלאכול לעצמי את הראש... אבל זה סתם יאריך את המשוואה ולא בטוח שיגיע הפתרון... עכשיו אני כותבת וזה מה שחשוב, חופרת! 

בגדול, 

הייתה לי תקופה יפה.. 

תקופה של תובנות, של העמקה, של גילוי...

גיליתי צדדים בי שלא חשבתי שקיימים בי או שידעתי שקיימים ברמה מסוימת אבל הודחקו כמעט לחלוטין..

למשל צורך בהענקת כאב... 

גיליתי את הצורך שלי להוציא אגרסיות שיש בי בצורה פיזית, את הרצון שלי לשמוע את הצליל של המכה שבא מהיד שלי כשהיא נוחתת על תחת...

גיליתי שזה עושה לי משהו בגוף... התרגשות, אדרנלין, מן הרגשה כזאת שיש לי מלא אוויר בריאות...

גיליתי את זרמי החשמל שיש לי בקצות האצבעות כשאני בטאבו מסתכלת על סשן הצלפות... 

לא הכרתי את זה בי.. 

אני גם לא יודעת אם יצא לי להמשיך להעמיק ולהכיר כי מי שנוח לי להכות אותו לא באמת מרשה לי להכות אותו 🤣

אם זה השיבארי שאני מוצאת שאני מוקסמת ומהופנטת ממנו..

מדגדג לי לחוות מזה להקשר.. להרגיש את מגע החבלים על הגוף..

למסור את עצמי לאדם שהרוויח את האמון שלי ואת הזכות לשים עלי את החבלים שלו...

גם זה היה זר לי...

חלק ממה שגם קרה בתקופה היפה הזאת זה שאני מרגישה יותר בנוח בעור שלי...

קצת יותר שקט לי בראש בדברים מסוימים, כאילו את החזית הזאת הצלחתי להשתיק ולהרגיע ועכשיו המים שקטים ושטוחים...

זו תקופה שהתחברתי לעצמי כאישה, כיישות מינית.

לא כאשת מקצוע, לא כחברה, לא כבת או אחות,

אלא כאישה שדאגתי להדחיק הצידה...

פתאום היא צצה לה, ואני מזה אוהבת אותה וכיף לי איתה, התחברנו ממש טוב, לא בא לי שהיא תלך ואני קצת מפחדת מזה שהיא תלך....

אני מאחלת לה להשאר 

מאחלת לי ולה להמשיך את המסע הזה..

להשאר מחוברות לעצמנו תמיד..

להעז..

לפגוש את האנשים המתאימים והראויים בדרך..

לחוות.. ללמוד...

 לא לאבד את הראש, אבל טיפה פחות לאכול לעצמינו אותו...

היו זוג שעשו סשן שיבארי

אין לי מושג מי אתם אבל אתם מדהימים!!

היפנטתם אותי!!

אני זוכרת את הקיץ של שנה שעברה ממש טוב..

זוכרת איך הגעתי לכלוב ואת האירועים שקדמו לזה...

זכרתי שאני אמורה לחגוג "כלובולדת"..

במקרה ממש נכנסתי עכשיו לפרופיל שלי לבדוק מתי התחברתי לראשונה וראיתי שזה קרה בדיוק היום לפני שנה...

קטע... 

"שיעורים שאני עוד צריך לעבור:

איך להתפשט מולך באור

לא לסמס לאקס כשאני שיכור

להשאיר את העבר שלי מאחור

לתת לאנשים עוד הזדמנות

לרכוס בהזהירות את החנות 

לא לקחת הכל ברצינות

לדבר אליי יותר בסלחנות

להפסיק להשוות אותי לאחרים

ללמוד איך להניח לדברים

לבלות פחות זמן עם מכשירים

ויותר עם משפחה וחברים

לא להיות ככ שיפוטי

לא לחשוב שהכל באשמתי

להגמל מהריגוש המפלצתי

לסלוח באמת לאחותי 

להצליח לבחור סוף סוף סדרה

לדעת לבקש טיפה עזרה

לא לתת לכל ביקורת 

לפרק לי ת'צורה

לזכור שתמיד יש לי ברירה

לא להתעקש לצאת צודק

לחבק את המקום שלך, הריק

להיאבק

כשבבטן יש ספק

ואלוהים,

ללמוד להסתפק

להניח בצד שאלות בלי תשובה

לרקוד כמו דפוק על הרחבה

לנסות לשלוט בעוצמת הלהבה

להאמין שאני ראוי לאהבה."

-נועם חורב- 

-שיעורים-

ונאמר אמן 

את נזרקת אחורה..

אחורה חזק..

לדפוסי מחשבה רעילים שחשבת שמתחילים להעלות אבק....

אולי הם אף פעם לא זזו הצידה בכלל...

כל מה שהיה צריך זה טריגר.. דחייה.. כדי שזה יתעורר.. כדי שתיזרקי...

כל מה שאת הוא כקליפת השום..

כל מה שאת מביאה איתך..

כל את, היא כלום..

והדפוסים האלה מהדהדים לך...

מראים לך את כל מה שאת לא..

כל מה שאת לא והאחר.ות כן...

הם גורמים לך לכרסם בעצמך ולחפש מה חסר...

הם רודפים ומנסים להפוך סימני שאלה לסימני קריאה...

והרי לא תמיד אפשר...לא תמיד יש תשובות..

ההצפה של המחשבות הרעילות שלך על עצמך שאת מתעקשת להפוך לאמת..

הכתישה הזאת שלך אותך..

הצבעים שצבעת את עצמך בהם השקוף, כלא היית, והאפור כבטון שבונה עוד כמה מטרים מהחומה שבנית סביבך...

הכימות של כל מי ומה שאת, לרגע בודד, שאת תקועה בו, ולא מצליחה לצאת ממנו