My book

אני צריכה לדעת שאני יכולה לפרק את העולם שלך לחתיכות.. שאתה צריך אותי.. שאני החלק השפוי שלך והמשוגע גם הוא...

אני צריכה לדעת שאני עושה אצלך רעידת אדמה בכל מקום...בראש, בלב, בזין..

אני צריכה לדעת ולהאמין שהדבר אחרון  שתרצה זה לפגוע בי...

אתה חייב להגיד לי כמה אתה רגיש אלי...

כמה למילים שלי יש כוח עליך, כדי שאני ארצה לדעת להשתמש במילים הנכונות לטובה..

לטובתך, לטובתי, לטובתנו..

אני צריכה שתגיד לי שאני מיוחדת בשבילך 

שתגרום לי להאמין בזה כל יום מחדש, זה קשה..

אתה חייב להיות פגיע וחזק, פגיע וחזק, פגיע וחזק, זה מאוד קשה..

אני אתן לך את כולי, לטוב לרע למכוער וליפה.

אני אראה אותך, רואה אותי.

שני אבני חן נדירות שמצאו אחד את השניה.

נכתב בהשראת...

תודה.

אחרי צפייה בכתבה בערוץ 12 על ילדים שאיבדו את אביהם בצבא אני מבינה...

מבינה כמה אני מדחיקה...שמה מחסום דמיוני כזה... שומעת אבל לא מכניסה פנימה... הודפת...

הודפת את המחשבות ואת השאלות שיש לי, מדחיקה את הזכרונות, הודפת את התהיות של מה היה אם... 

הרי מזה יתן לי? 

הוא לא פה... גם לא יהיה..

מישהו יענה לי על השאלות?

מישהו כמוהו יתן לי חיבוק ויגיד לי שיהיה בסדר?

מישהו יחזיר לי את השנים שגדלתי בלעדיו? 

אז עד שנפגש שוב, אם נפגש שוב, אני כנראה אהדוף, אדחיק ואקים מחסומים דמיוניים

.. 

את צריכה מנה של זה לוירידים ועכשיו. .ה

אבל יש בעיה...לא כל צומי עונה על הצורך..

צומי ממישהו שלא בא לי צומי ממנו לא יעשה את העבודה...

את צריכה את הסם המסוים...

ואז את במלחמה.. הראש עובד על טורבו...

לשלוח הודעה?  לא  לא לשלוח.. מיותר, למה?

אבל למה לא בעצם? מה כבר יקרה? אז בן אדם אחד בעולם הזה יחשוב שאת פתאטית, נו אז?

אבל הוא יענה בכלל?

ואם הוא יענה מחר? אני לוקחת סיכון להעיר את המפלצת שוב שבטח תכף תלך לישון כבר.. חבל..

ואז מחלחל אלייך עצב.. ותסכול..

ואם היית בת 4 היית נשכבת על הרצפה רוקעת ברגליים ובידיים, צווחת ובוכה שאת רוצה את זה אבללל!!!

אבל את לא בת 4 נכון? את בן אדם בוגר, תשתלטי על עצמך ילדה!! 

ואת משחקת פינג פונג בין הילדה בת ה 4 לאישה בת ה 33 כי את גם וגם, כולנו גם וגם 

אז מי את בוחרת להיות היום?

...אנחנו נתחיל להתכתב..

אתה תבין דיי מהר שעומד מולך אדם ישיר, חד וחכם

 לפעמים שנון לפעמים תמים וקלולס,

הרבה רגיש,

לפעמים עצבני וחבר סבלנות,

הרבה מכבד,

דיי אותנטי,

עם ערמות של מגננות שאתה לא תפסיק לדמיין איך אתה מצליח להוריד אותן... אחת אחרי השניה...

אתה תחווה הצלחה ותרצה עוד ממנה..

כי זו תחושה ממש טובה שאתה מצליח לאלף סוסת פרא... 

אתה תתמכר לזה שאני מאתגרת לך את השכל.... שאתה מצליח לחבר את הפאזל...

ואני אתמכר...

אתמכר לזה שאתה רואה אותי... 

לזה שאני מעניין אותך, הבפנים שלי, מה שיש לי להגיד..

אוקסם מזה שאתה לא אינפנטיל שמתעסק בשטויות..

שאתה מדבר לעניין..

שאתה חכם וקשוב ומאתגר ומעניין..

שאתה שואל את השאלות הנכונות ונוגע בנקודות הנכונות, בעדינות..

תוך כדי שאתה בודק את הגבולות.. מותח אותם כשצריך ונסוג כשהחוט נמתח יותר מדי, בביטחון שעוד תגיע שוב לחוט הזה.. ואולי גם תצליח למתוח אותו עוד...

ואז... ברגע אחד של פיכחות ורציונל זה מכה בך....

הוא לא יכול לתת לך את מה שאת רוצה...

את רוצה שותף.. לו יש שותפה ראשונה תמיד לפנייך..

את רוצה זמינות... לו אין לתת לך את הזמינות, יש לו בית, אישה, ילדים, עבודה...

את רוצה פאן, טיולים, יציאות, חופשות...הוא עושה את כל זה, עם אשתו וילדיו, לא איתך...

את רוצה שותפות, המשכיות, צמיחה משותפת... בית.. את רוצה בית... לו יש כבר ....

1. הסולן של התקווה 6 חתיך.

2. טונה- חתיך גם הוא.

3. התקווה 6 מכבים אותי.

4. דודו טסה הוא אחד האמנים הטובים בארץ.

5. למוזיקה אין גיל ואין זמן- היא נצחית.

6. גיטרה חשמלית זה הכלי הכי סקסי שיש, לא משנה מי ינגן בה, זה יהיה מחזה סקסי.

7. נקניקייה בלחמניה זה הדבר הכי טעים בעולם במאנץ'.

8. עמית דובדבני כל הכבוד לך!!! אתה בכושר שיא!! אם אתה קופץ ככה עכשיו מתה לדעת איך קפצת לפני 25 שנה יא שועל! (כאילו הוא קורא את זה..)

9. צריך להמציא טיטול משוכלל לנשים.

10. חבל שאין דבר כזה סיגריה שלא נגמרת.

11. יש קטעים שאני נהנת מכל צליל שלהם.

12. כשאני מעושנת אני בבועה משלי.

13. חבל שאני סטרייטית as fuck.

14. את כל זה אני כותבת מהפקק המשוגע ביציאה מהחניה.

15. אני מ ל כ ה

 וזה מבלי שאף אחד ינשק לי את הרגליים או שאחלק הצלפות :) 

זה הכי נועז שעשיתי מזה הרבה זמן...

למה אני מתביישת בי? 

אני בכלל מתביישת בי? או שמא אני מעריכה את עצמי דווקא? חושבת לי בקול רם במרחבי הכלוב...

מחליפה תמונת פרופיל בוואטסאפ. 

 תמונה שהצטלמתי בים לפני כמה ימים...

בתמונה רואים את הפנים שלי ואת החזה הגדול שבורכתי בו...

אחרי חצי שעה בערך ההודעות מתחילות להגיע..

מחמאה מההוא שפעם היית איתו...

סמיילי מאוהב מזה שתמיד רצה להיות איתך ולא נענת לו...

הודעה מזה שאת באמת אותה לקבל ממנו הודעה...

מקבלת הודעה קונקרטית מהמנהל שלך אבל אז - "הופה איזה תמונה שמת"...

אני לא יודעת למה זה מכווץ אותי..

מהבושה?

כי אני מתביישת בגוף שלי?

במיניות שלי?

אוי ואבוי אם יראו אותי כאובייקט מיני.. אך ורק כאובייקט מיני (היייי, אני הרי עוד הרבה דברים חוץ מלהיות רק זה!!)

כמה האגו שלך בשמיים, חלילה לא להיות רק אובייקט, רק חפץ יפה...

או שאולי זה כי אני מעריכה את עצמי? כי יש לי מנגנון פנימי שיודע מה כולו שווה? משהו ששנים חיפשתי ולא מצאתי.. או שהמשהו הזה פשוט היה שם כל הזמן מתחת לאף שלי ולא ראיתי אותו...

אולי זה פשוט לא ב DNA להראות כמו "עוד סתם אחת"? ..

אולי זה זה שאת רוצה שהמיניות שלך תהיה חשופה בלבד לאלה שהרוויחו אותה ביושר  ולא לכל דיכפין...

המחשבה שיושב הבוס שלי ומאונן על תמונה שלי לא מתאימה לי...

המחשבה שהתמונה שלי היא רק כלי לגרום לבן אדם שלא מכיר אותי בכלל לפורקן מעצבנת אותי...

למה?

ממחסור ב TLC?

בעבודה שלי, אחת מהן, אני יושבת בגלריה, איתי יושבים עוד כמה אנשים  ובחלל למטה שלל עובדים..

תמיד יש תנועה, אנשים עולים יורדים, באים הולכים...

אני יושבת ככה שאני עם הגב למדרגות, לא רואה מי עולה ומי יורד, יכולה לזהות לפעמים לפי הרעש של הצעדים אבל לרוב לא מזהה או לא קשובה מספיק...

רוב מי שעולה ורואה אותי שם לי יד על הכתף בצירוף לאמירת שלום ומה נשמע..

בשבוע האחרון אני שמה לב שיש לי התנייה חדשה...

כל פעם שאני שומעת שמישהו עובר מאחורי, עולה, יורד, הולך או בא.. אני מחכה (או אולי מקווה) שהוא ישים עלי את היד...

יגע רגע בכתף או בגב..אולי יעביר ליטוף נעים, אולי יתן לחיצה בשכמה, אולי יחרקש לי את השיער כזה...

זה יכול להיות גבר, יכולה להיות אישה, זה לא משנה..

אני ככ זקוקה למגע, ככ כמהה לו, מנסה לזמן אותו ..

וכשהוא בא לרגע, אני משתוקקת שהוא ימשיך עוד רגע, ועוד רגע.. בלי כוונה מינית, בלי חרמנות, בלי מטרה, רק מגע , רק חום ואהבה..

אני מוזרה? אני כלב?

(אני אוהבת לכתוב

תמיד כתבתי כשמשהו היה צריך לצאת ממני... כמו אלכוהול שיושב לא טוב כזה וצריך להקיא אותו.. 

הרבה זמן עבר מאז שעלה לי קיא כתיבה...

זה היה לי חסר...)

אובססיה זה דבר משעשע..

אני חושבת שסוף סוף אחרי 33 שנה שאני מהלכת על הכדור למדתי איך היא עובדת..

המצחיק באובססיה (לפני בכלל שמדברים על איך היא מתפתחת) זה איך שהיא נגמרת....

כשאת בתוך האובססיה, ממש ממש בתוכה.. כשהילד הקטן הזה לקח שליטה על לוח הבקרה שלך ומשחק עכשיו במקומך- לא משנה כמה יגידו לך שזה יעבור, כמה את יודעת את זה בעצמך! כי זו לא פעם ראשונה שאת אובססיבית למשהו הרי...  פאק איט, מי לא היה?! זה חלק כל כך אנושי שלנו, שמוכיח לנו שאנחנו חיים, בעלי חיים ולא הרובוטים שאנחנו מנסים להיות כי אנחנו מפחדים להרגיש.. 

לא משנה כמה יגידו ותגידי - את לא תאמיני, את לא תראי את זה קורה, את בעין הסערה בטורנדו שלו...

אבל אז אחרי זמן מה, משהו יקרה...

או שיגיע משהו חדש-עניין חדש, שיעביר את הפוקוס אליו..

או...

שמושא האובססיה יחזור...

ורק כשאחד מהשניים יקרה את תוכלי להבין את מה שאמרו לך או שאת אמרת לעצמך- שזה יעבור...

הוא חוזר...ופתאום את באמת לא מבינה על מה היה הרעש... פתאום הוא נראה לך הרבה פחות מושך... הרבה פחות מעניין..

הגלים של החום כשאת מדברת איתו אינם..

הריגוש לא קיים..

הוא סתם שם..

הוא הפך להיות סתם....