My book

אני רוצה שתחזור 

אני רוצה שתשלח לי הודעה, תצטער, תגיד שהיית אידיוט ושאתה לא מפסיק לחשוב עלי ועל מה יכול להיות שפספסת בטיפשותך... שאתה רוצה הזדמנות נוספת...

אני אנשך שפתיים...אתלבט מה לענות..אם לענות בכלל...

למה שאעשה לך חיים קלים? לא מגיע לך..

אבל אני מחושמלת ממך...

אחרי אכילת המוח של עצמי עם כפית,  אני אענה לך שהזדמנות נוספת תהיה רק אם תגיע אלי היום בשעה 21:00 ...

אתה מנסה להתחמק, שוב, כי אתה מאונן מקלדת עלוב ואני רושמת לך שאמרתי את מה שיש לי להגיד ומפה זה לא שלי...

וזהו..

וזהוווו אני לא ארשום לך הודעות יותר!  לא אנסה לפתות אותך,  לא אנסה למשוך ממך עוד מילים ואמירות ולקבל ממך אישורים לזה שאני נחשקת ורצויה- כי אני יודעת, אני יודעת ממש ממש טוב מה אני שווה... ואם אתה פחדן מדי מכדי לגלות אז אתה לא תעמוד בזה, אתה לא תעמוד בי..

אתה תסתחרר מדי, תרצה את הפשוט והקל, את זה זה שלא צריך להשקיע ככ הרבה כדי לפצח.. 

זה יהיה גדול עליך, אני אהיה גדולה עליך, אני לביאה עתיקה וחכמה ואתה חתלתול צעיר שלומד להכיר את העולם..

אני אהיה על קוצים...

אם תבוא או לא.. כי אני אצפה לזה..לא אאמין שזה פאקינג קורה...ואני כל כך אתרגש מזה.. וואו כמה אתרגש מזה.. 

אני ארעד.. ידפוק לי הלב.. יהיה לי חם.. וקר..וחם....

המילים שלי יתבלבלו... כי אני ככ רוצה שתבוא..

תגיע השעה שמונה ועשרים ואתה תרשום לי- "יצאתי"..

חצי השעה הבאה תעבור כנראה בשרשרת של סיגריות ובקבוק בירה.. מוזיקה שאני בכלל לא אקשיב לה ברקע כי הקול שיש לי בראש ידבר כל כך חזק שאני לא אשמע כלום חוץ מטיסת המחשבות שצווחות לי בו במהירות האור.. (המשפט נשמע ממש לא הגיוני אבל זה מה שיצא)

חצי השעה הבלתי נסבלת הזאת תעבור באיטיות נוראית...

ואז הטלפון יצלצל, השם שלך יהיה על הצג...הקול שלך ישאל איזה בניין... אני אענה לך ...אתה תעלה... תדפוק בדלת..

אני אפתח לך.. ארגיש גל חום בבטן וזרמי חשמל באצבעות ואזמין אותך להכנס.....

זה צריך להפסיק...

האובססיה אליו גדלה מדי..צריך להפסיק להאכיל אותה...

הבנתי כבר שלא יהיה בינינו משהו טוב, יותר מזה, הבנתי שלא יהיה בינינו משהו נקודה.

מסתכלת בשיחות שלנו בוואטסאפ,  קוראת הודעות ישנות, מחפשת איפה זה הלך לאיבוד, איפה אני הלכתי לאיבוד... 

הנטייה הטבעית שלי היא לחשוב איפה ומה אני עשיתי לא בסדר..

בדק בית זה חשוב..אבל כשזה הופך להיות כיסוח עצמי, זה כבר לא מסלול טוב...ואני תמיד כיסחתי את עצמי...

תמיד ביקרתי את עצמי, שפטתי את עצמי וחשבתי למה אני לא מספיק טובה בשבילו..או שזה לא מספיק טובה נקודה.

אני נכנסת, קוראת, בודקת אם הוא מחובר (אלוהים יודע מה זה יעזור לי, אני לא מתכוונת ליצור קשר), מתעשתת, כועסת על עצמי ומתנתקת..

ואז עושה את זה שוב ושוב.. כמות נאה ולא מבוטלת של פעמים ביום... 

זה מפתיע אותי..

העובדה שאני עוד מוכנה לשתות מהמשקה קקי הכל כך לא טעים הזה שנקרא אובססיה... שאני לא מצליחה להשתלט על היצור הקטן שיש לי בפנים ששם אותי על ווליום נמוך ומשחק לו שם בלוח הבקרה כמו ילד בן 4..

מפתיע אותי לגמרי... 

מצד שני, כשאני חושבת על זה לעומק, כמו שאני עושה תמיד, אולי אני נהנת קצת להיות בווליום נמוך ולראות איך ילד קטן משחק לו להנאתו...

מרגיש חי, נהנה מזה שהוא מרגיש מבלי לחשוב למה הוא מרגיש את זה... לילדים הכי כיף..

הם חיים את הכאן ועכשיו...

בעולם דמיוני..

בא לי לקחת את בקבוק הבירה, אחד מתוך שלשת הבקבוקים שרוקנתי, ולנפץ אותו על הקיר...

כללל כךךךך חזק שהבניין ירעד.. ואז עוד אחד... ואז עוד אחד...

ואם היה לי אז עוד אחד...

עד שכל הלבה שיש לי בפנים תשתחרר... עד שהזרמים של העצבים שיש לי בקצות האצבעות יעלמו או ירגעו...

בא לי לקחת חתיכה מהזכוכיות ופשוט להעביר על היד שלי...

להרגיש את הכאב..

לראות את הדם...

להרגיש חיה...

שום דבר לא גורם לי להרגיש חיה...

אני פה, נושמת, שורדת, מהלכת בין הטיפות, לומדת, חושבת, מדברת, הרבה מדברת.. אבל לא מרגישה חיה...

החושים שלי כל כך מחודדים אבל לא מנוצלים..

אני מוכנה, אבל בחוץ שממה..

מזכירה לעצמי איך לפני חצי שנה בתא שירותי נכים של קניון הרגשתי חיה...

עם אחד שנתתי לו פתח לנשמה שלי...

שלשמחתי או לצערי הוא לא נכנס בו אבל הוא ידע שהוא יכל... גם כשהצבתי חומה גבוהה מאוד, הוא מהבודדים שאני יכולה להגיד עליהם בוודאות שהוא יכל...

זוכרת איך לא היה לי אוויר אח''כ 

איך המוח שלי סער וגעש, איך הגוף שלי עשה  וציית לדברים שלא האמין שהוא יציית להם...

הרגשתי חיה...

ועכשיו, שממה...

אתה יודע מ הפנטזיה שלי?

הפנטזיה שלי זה שנקבע שתגיע אלי..

אני אנקה את הבית, אדאג שיריח טוב, שיהיה מאורגן ונעים.

אדליק את כל המנורות היפות שמקשטות את הבית ועושות לו אווירה חמימה ונעימה...

אדאג שתהיה שתייה קרה, בירות ובקבוק יין..

אדאג שיהיו חטיפים ומשהו לאכול בשלוף..

ואז אתה תדפוק בדלת ..

אני אתרגש..

יהיה לי חם , קול שלי ירעד, גם הידיים קצת אבל את זה אני אסתיר, הדופק שלי יהיה הרבה יותר גבוה מהממוצע..

אני אתן לך חיבוק ונשיקה על הלחי כולל איזו אמירה קלילה ומצחיקה, שתשבור את הקרח כי אני לא יכולה לסבול את החוסר שליטה הזה ...

אנחנו נשב, נדבר, אציע לך לשתות, אעשן בערך 200 סיגריות מהלחץ, אחפש להעסיק את הידיים, את הגוף..

הידיים שלך ילטפו אותי תוך כדי זה שאתה מספר לי שנעים לך..

הן רק מלטפות, לא מנסות להגיע לשום מקום, רק מלטפות..

זה יעשה לי טוב להרגיש שאתה לא ממהר, שאתה נהנה מעצם הנגיעה בעור שלי, מעצם זה שנעים לי...

אני מוותרת על עוד קליפה ומתמסרת עוד קצת לחוסר שליטה, אני אומרת לך שזה נעים לי אני משתפת אותך בזה..

לא חושבת מיליון פעם איך זה יתפרש או אם יש לזה משמעות, או אם זה לא מהיר מדי, או אם תתפוס תחת, או אם תפתח האדמה ותבלע אותי כי "לחשוף את כל הקלפים שלך בפני מישהו שאת פוגשת פעם ראשונה זה אוי אוי אוי" ...

אנחנו מדברים, צוחקים, מכירים אחד את השניה ומתלטפים..

אתה אומר לי שאתה מאוד רוצה לנשק אותי ואם אני מרגישה עם זה בנוח..

אני אגיד לך שכן ואתה תתקרב לנשק אותי...

בהתחלה עדין,מלא רוך, הנשימות שלנו יתחילו להיות כבדות..

הלשון מתגרה , נוגעת לא נוגעת, תלקק את השפתיים שלי, אתה תנשך לי את השפתיים קלות...

השפתיים שלך ירד לצוואר.. את כבר בכוננות, מרגישה לא בנוח..

יש לך שם צלקת שקשה לך איתה, צלקת בולטת ומגעילה..

אז את תטי את הראש הצידה ותכווני את האוזן שלך לפה שלו, רק שלא יתקרב לצלקת..

הוא יבין שזה אזור רגיש אצלך ויתעכב עליו, ילקק, ינשק, ימצוץ את התנוך קלות, הוא נאנח אנחה עמוקה לתוך האוזן ומוציא עליה אוויר חם... כולך צמרמורות...

את כבר רטובה, הוא כבר עם הזין עומד..

את כבר ככ מגורה..

את תנשקי אותו בלהט, באגרסיביות כמעט...

תנשכי לו את השפתיים חזק , ותרצי שהוא יחזיר לך קצת פחות חזק כשהוא בודק את הסף כאב שלך ..

הבגדים עדיין עליכם, הידיים שלו מטיילות בשיער שלך, תופסות חזק מדי פעם, מלטפות מדי פעם..

הידיים שלך על הצוואר שלו, על השיער שלו, הציפורניים שלך שורטות לו מדי פעם את העורף והגב..

ואת רוצה שזה ישאר שם.

זהו.

אין זיון בסוף בערב הזה.

אין ציצים בחוץ, אין זין בחוץ.

אין ירידות אין אוננות, בטח לא במופע יחיד שלו.

אין "אני מת לזיין אותך עכשיו" אין "אני חייב לחזור הביתה לאונן אז תכף אצטרך לזוז" אין "למה את סגורה"...

את רוצה שבסוף הערב, כשהוא יעלה על האוטו ויסע הביתה, הזין שלו יעמוד ככ חזק עלייך שזה יגרום לו לפרפרים בבטן..

וכשאת תהיי בבית ותארגני את עצמך ואת הבית לשינה את תרגישי איך התחתונים שלך ספוגות וכל מה שתחשבי יהיה עליו זה הוא.. 

ככה. בדיוק ככה. לא ימינה ולא שמאלה.

גבר ואישה שרעבים אחד לשניה.

זדיינו כולכם 

שיזדיין העולם

שיזדיין אלוהים 

שתזדיין קארמה, שיזדיינו אנרגיות 

שיזדיינו אנשים שאומרים לך איך את צריכה להיות או מה את עושה לא בסדר או איפה את יכולה לעשות אחרת- "את רודפת מדי, שחררי, את לא ממוקדת מטרה, תעבדי, את יותר מדי ככה, פחות מדי ככה את ואת ואת ואת"

דיייי סתמו ת'פה וזדיינו כולכם!!!!

שיזדיין כל מי שגרם לך לחשוב שאת לא ראויה או טובה מספיק, שיזדיין כל גבר שאי פעם דיברת איתו שדיבר בקילומטרים ועשה בסנטימטרים, וואי וכמה כאלה יש

שיזדיינו אלה שהיו חלק מהחוויות המגעילות שלך שגרמו לך להמנע ממיניות כמו מאש- שיזדיינו חרא זיונים ושמישהי תתן להם ביס כל כך חזק בזין שהם יפחדו בכלל להוציא אותו!!

תזדייני גם את שלא דיברת ונתת לזה לקרות ושיזדיין האופי המסריח שלך שעושה אותך כמו ספוג ונותן לכל דכפין להשפיע עלייך! 

שיזדיין הפורנו שחינך אותנו מינית בצורה כל כך לא אותנטית, בצורה ככ עקומה, גברים ונשים יחדיו

שיזדיין כל התהליך שאת עוברת עם עצמך, הוא לא מניב שום פרי, שיזדיינו אלה שגרמו לך להפתח ואז נעלמו, שיזדיינו אלה שהאמנת בהם והשלו אותך, שיזדיין כל אחד מהם!

שתזדיין החרדת נטישה שלך שהדמות הגברית שהייתה לך עזבה את העולם הזה לפני 14 שנה, שיזדיינו כל הפצעים והשריטות שזה השאיר, שכנראה לעולם ישארו פתוחים

שיזדיין הזמן שרודף אחרי ולא מרחם שעד שתמצאי את שאהבה נפשך כנראה יהרוג לך את הביציות, אם בכלל תמצאי אותה בקצב הזה..

שתזדיין התחושה הקורבנית הזאת שבא לך שכל העולם יזדיין (וכל העולם באמת מזדיין, חוץ ממך) כי את יודעת שיש לך כל כך הרבה יותר מלהרבה אנשים ועדיין את כועסת כאילו אין לך כלום

ועדיין, זדיינו כולכם

*מחשבות של לילה*

אני חושבת שכל אישה מרגע הגעתה לעולם ממין נקבה-  היא מלכה...

מעצם זה שביולוגית נועדנו לעשות את הדבר הכי קשה בעולם, לסחוב ילד בתוכנו, להוציא אותו מתוכנו בייסורים, להזין אותו ממה שהגוף שלנו מייצר בצורה טבעית משחר הימים..

 (*מדובר באופן מאוד כוללני כמובן על המין האנושי כגזע)

הטבע כמו הטבע עשה אותנו מלכות מעצם הווייתנו... 

מלכות היא הליבה של המין הנשי...

אממה, אנחנו חיה מאוד נבונה, שלא כמו חברינו בסוואנה, באוקיינוס או בשמיים, ובעלי תודעה מאוד גבוהה...

מה לעשות, החיה הכי חזקה (ולטעמי גם הכי נוראית) בטבע...

והתבונה והתודעה באות עם מחיר...

אנחנו, כנשים, כבנות אנוש- חוות, נשרטות, אוהבות עד כאב, מתרסקות, מסיקות מסקנות (לרוב לא נכונות) לפי המסרים שהמוח שלנו קלט וקידד לאורך שנים, מסרים שקיבלנו מהבית בו גדלנו, מהסביבה והאזור בו חיינו... מסרים שלרוב לא לטובתנו...

אני מקנאה בנשים שהאופי/סביבה/בית/לא יודעת מה עוד, גידלו אותן כך שהן מרגישות והרגישו לכל אורך חייהן מלכות..

נשים ששופעות ומתנהלות מתוך ביטחון פנימי אמיתי, שהן מחזיקות באמונה אבסולוטית שהן משהו נדיר ומיוחד, שהן מעריכות את עצמן ממקום עמוק עמוק שיודע, לא חושב, לא אולי,  יודע, שהן worthy...

מקנאה מאוד, לא פגשתי הרבה כאלו.. בעצם אפילו לא עולה לי אחת בראש...

לעומת זאת, ישנן נשים, שמגלות את המלכה שבהן, (אם בכלל, לצערי) אחרי שנים של חוסר ביטחון, של מחשבות שליליות על עצמן, של ביטול עצמי, מול עצמן, מול הסביבה..בניין שנבנה קומה אחרי קומה על אותם חרא מסרים...

אז הן לא יודעות ממש איך להיות מלכות, איך פתאום חושבים אחרת? איך משנים את הקידוד? 

והן יכולות להיות דורסנית לפעמים, ומבולבלות לפעמים, להתנהל ועדיין לפרש דברים מתוך המקום הנמוך שליווה אותן לאורך כל כך הרבה זמן ..כי הן צריכות להוכיח, לעצמן קודם כל ובעיקר- שהן worthy...

הגוף קרס..

הנפש קרסה גם...

כנראה עוד הרבה לפני וקריסת הגוף זו התוצאה...

שרשרת חולי קטלנית שהתחילה בלחישה..לחישה שסירבתי להקשיב לה...

ומה קורה כשאנחנו לא מקשיבים?- צועקים עלינו יותר חזק...

אז מגיע עוד בום..

ואז עוד אחד..

רק אחרי הבום השלישי, קול קטן שואל - "רגע רגע, מה קורה פה?? מה אני מפספסת??"

בתוך שדה המוקשים המרושע הזה אני מטיילת בין טונות של שפיטה עצמית, מיליון חששות, הרים של חוסר ביטחון בעולם הזה, בחיים האלה, נהרות של פחדים סוערים וגועשים שעולים על גדותיהם, הרבה מעבר למכסה הרגילה, מציפים, חונקים, מטביעים אותי..

יד ענקית על הצוואר שלי שחוסמת את האוויר מלהיכנס..

ידיים נוספות משני צידי האוזניים שלי שלוחצות לי על הראש מונעות ממני לשמוע צלול ויד ענקית נוספת על העיניים, שלא אראה מה קורה סביבי..

חנוקה וכאובה נותר לי רק להביט פנימה..

למרתפי הנפש שלי..

ואני מבינה שאני חייבת לטייל שם עם שקית קטנה שצריכה להכיל בה חמלה, קבלה, הבנה ואהבה ולפזר מכל אלה קצת שיאירו את החושך שיש שם וייראו לי את הדרך...

ואולי אז, בעזרת כל אלה אוכל להגיע אליי ולתת לעצמי את החיבוק שמגיע לי לקבל מעצמי, חיבוק שיותר מדי זמן לא נתתי לי אותו..

 

"קחי לך זמן

הכאב הזה יחלוף מהר

אני מבטיח

זה רק זמן ונשכח.."

 

כשנכנסתי לפה לפני מספר חודשים בודדים בחרתי את הכינוי שלי באופן אינסטינקטיבי, לא ממש מודע..

בחיים לא תפסתי את עצמי כסירנה.. 

כמישהי שיכולה (או רוצה) ל"איים" על קיומם של גברים, על מישהי שכל כך מפתה אך כל כך מפחיד להתקרב אליה.. ההפך הוא הנכון.. 

תפסתי את עצמי ככלי משחק בידיהם של גברים.. ולא כי התנהגתי ככה- אלא כי הרגשתי ככה.. 

תמיד התנהלתי מתוך מקום שחושב- מה הוא רוצה? מה הוא יחשוב עלי? מה הוא יגיד? מה אם אני לא אמצא חן בעיניו? 

בראש, הביטול העצמי שלי היה במקסימום..

בפועל דאגתי לא להראות את זה..

והיום, היום אני מבינה משהו.. היום אני מבינה שאני דיי סירנה... 

אני יכולה לאיים על גברים, אני יכולה להפחיד גברים, יכולה לפתות גברים, גם אם זה לא במודע, פאם פאטאל אני עדיין לא (אולי בהמשך😂) ..אני מעניינת גברים והם בהחלט יכולים להמשך אלי כמו פרפר לאש... אבל.. עד גבול מסוים.. 

כשהגבול הזה יחצה והיקום שלהם יתחיל להתערער בגלל הקרבה אלי, הם יברחו.. והאמת, אני לא מאשימה אותם..טוב, אולי קצת..

אני לא באמת נראת כזאת "גברת מאיימת".. אולי זה מה שאני משדרת לא במודע, אולי אלו ערמות של קליפות שריפדתי את עצמי בהן, אולי אני מנסה למצוא תירוצים לעוצמות שלי שבאתי איתן לעולם הזה אבל רוצה להשאר "על הקרקע" אז אני מקטינה את העוצמות האלו...אולי ואולי..

אני בחורה פשוטה, רוב הזמן עם ג'ינס וטי שירט, מסתפקת במקדונלדס, אוהבת לשמוע בקסטריט בויז..לא מלומדת מדי, לא שמה את עצמי אי שם במגדל השן מסתכלת מטה על כולם, ההפך, תמיד שואפת להיות בגובה העיניים, להכיל, לקבל, לנסות להבין את מה ששונה ממני, בכל דבר...

לילה אחד בלי שינה ושיחה קצרה כאן עם מישהו חידדה לי משהו... 

היה אחד שהצליח לשרוד את הסירנות.. אודיסאוס.. 

אודיסאוס היה חכם מאוד, הוא צפה את הדברים מראש, הוא לקח סיכון, הוא נקט בכל האמצעים שהיו ברשותו כדי להתמודד עם האיום של הסירנות ולשרוד את שירתן ששולחת גברים למצולות...והוא שרד...

אני תוהה, האם קיים אודיסאוס בשבילי איפשהו..

ואם הוא קיים... למה הוא צריך להיות נשוי? אבל זה כבר לפוסט אחר ;)

מעולם לא הייתי "דברנית" גדולה במדיה החברתית.. "שתפנית" כזאת שמעלה כל מה שהיא עושה ולאן הולכת, שמדברת ואומרת את דעותיה יותר מדי, שמצטלמת ומעלה תמונות מכל מקום (אין לי שום בעיה עם אלה שכן, כן?)..

תמיד חשבתי שזה כי אני אוהבת את הפרטיות שלי.. כי אני בזה לאובססיה שכולם, אנשים שאני לא מכירה כבר שנים או אנשים שלא מכירים אותי כלל יראו איפה אני, עם מי, ידען מה אני מרגישה, זה שלי... ולא ממקום מתנשא, אני כן פעילה במדיה החברתית..אבל במינון מאוד נמוך... בקיצור, יש לנו יחסי אהבה שנאה...

וכל הנ''ל נכון, אבל יש עוד חיה שמציצה מהחשכה.. ה"בושה" AKA חיית ה"מה יגידו"

הרבה פעמים בא לי לשתף פה בכלוב יותר ממני, את הרגשות הכי אפלים שלי, בלי פילטרים, בלי בושה..

אני לא חושבת שאני יודעת מזה בכלל "לשחרר רסן", לא ברגשות, לא במילים, לא בתחושות ובטח לא במעשים.. לחשוב ללא "בושה", המוח שלי פשוט תוכנת יותר מדי חזק לחשוב ככה...

כשחושבים על זה, פה בכלוב זה הכי קל לחשוף מעצמך...

פלטפורמה אנונימית לחלוטין, הדמות שלי sirennn יכולה להעלם מפה בכל רגע נתון, אין לי שום קשרים מפה, כן, יש פה ושם אנשים שראו תמונה שלי ואולי יש סיכוי קטן ופצפון שאם אעבור לידם ברחוב הם יזהו אותי... אבל הינה החיה מגיעה מהאפלה, הבושה...

זה כאילו יש בי שני אנשים.. האחד שואל:

"נו ו.. ? ואם הם יזהו אותך מה יקרה?"

והשני עונה:

"מה זאת אומרת, יכולים לחשוב עלי שאני חולת נפש, יכולים לחשוב -אה זאת סתם צומתית, אהה היא בכלל ונילית לא מנוסה, אה זאת? זאת דיברתי איתה, אפילו נפגשנו פעם, סתם, לא שווה את הזמן שלי, מה? מי זאת מי זוכר אותה בכלל?, וואי היא הרבה יותר מכוערת במציאות מאשר בתמונות, כן, זאת בחורה משוגעת זאת, טיפשה, לא כותבת בעברית נכונה, עילגת, יצא לה אם במקום עם, כסילה...."

ואז איש מספר 1 שואל:

"למה!?? למה אכפת לך מה אנשים שלא אכפת לך מהם חושבים עלייך?!?!!"

וזה מהדהד, זה מהדהד חזק מאוד. .

אבל אחרי כל הדיון הסוער הזה, את מה שחשבתי לשתף- לא שיתפתי...

 אז מי ניצח בדיון??

כפיים לאיש מספר 2 ...כפיים לבושה...כפיים ל"מה יגידו"....