קטנטונת

שאלה אחרונה, אדוני, בבקשה, לפני שתצטרך ללכת

איך קמים בבוקר?

איך מתעוררים לתוך עולם קפוא,

לתוך עולם דומם ושקט ומכוסה קרח

ויוצאים מן הכבשן החמים, מן השמיכות והחום,

מן הנוצות והפרווה

לתוך העולם הקפוא הזה?

הפטמות מתקשות ברגע, מוחאות על המעבר הקיצוני

והרטיבות בין רגליי זועקת לגבר שיחנוק, יטלטל, ייקח, יבעל ויסמן את הגוש הקפוא שהוא אני

קר כל כך מחוץ לגן העדן החמים

בבקשה, תישאר עוד קצת, ותסמן בידך את שדיי הנאים

החיפושית צועדת בחשש

בין ההריסות המעשנות של ליבה 

שהתרסק התרסקות מפוארת 

בימי נובמבר הלא כ"כ קרים 

הניצנים החדשים 

בעיקר עשבים שוטים 

צומחים בין רסיסי הדם והעצם

בין מפלי הכאב והדמעות

לחזור 

דבר לא השתנה תחת השמש

אך אולי מתחת לסלעים 

מסתתרים חיים חדשים 

אולי שם היא תמצא את מבוקשה

ותנוח

הערפל מזדחל,

יוצא בזריזות חרישית מהיערות,

 מהקרקע הלחה 

של מוחה הקודח

שחור משחור, עבה וסמיך

חוסם את קרני השמש 

שעוד העזו לנסות לחדור 

לפרחים על הקרקע

לעלי הכותרת הרכים 

לחיפושיות 

שנתנו לה טיפות אושר 

היא התעוררה בערפל 

אבודה. 

אור השמש לא נכנס, 

התקווה כבר גוועה,

כבר איבדה סבלנות 

כבר נעלמה בחשיכה. 

אבודה. 

קרועה בין להישאר 

ללעזוב

הכל מזכיר לי אותו. הבלוגים, ההודעות, הצבע השחור והאדום. הכל.

הבלוג שלי הוא אני, כל כולי, הנפש הכי פגיעה ורכה שלי, המחמאות שאני כל כך אוהבת לקבל, הפסיכולוגית שלי והלב שלי. ועדיין, כ"כ כואב לי להיות פה.

קרועה.

הלוואי והייתי יודעת מה לעשות, מה נכון ומה לא, על מי לסמוך.

אני לא יודעת על מי לסמוך.

בעיקר לא עליי. 

אחת כזאת שלא סתם, עגמומית 

אחת ממש טובה 

שווה כזאת 

התרסקות... ראויה לציון

כזאת עם צלקות אמיתיות, לא רק בפנים

כזאת שנחשבת

מבזבזת תווים ואותיות על שטויות, שופכת את החושך החוצה

מחזיקה את עצמי. היום הייתי לבד, ממש לבד, בבית הענקי והבודד. מי ימצא אותי? כמה זמן ייקח עד אז?

לנשום. רק לנשום. ולסלוח לעצמי, לו. כי הכעס הוא חומצה בוורידים, ויש לי מספיק חושך גם בלעדיו.

אני סולחת לך. אני סולחת לעצמי.

הכי קשה, זה לדעת שלא תתנצל. לא מהלב, לא מהבפנים. לא באמת. 

תגיד סליחה, ושאתה מצטער, ושאתה ממש, באמת, הכי בעולם מתנצל. אבל לא תבין את עומק הכאב שלי, את עומק הפגיעה.

כמו שאבא אומר סליחה אחרי שהרביץ לי, או אחרי שצרח עליי עד שגרונו הצטרד. 

סליחה. ממש מצטער. ממש. 

לא סולחת. 

והקערה התהפכה על פיה

נשארתי עם רסיסים ושברי כאב, אבודה ובודדה בריק 

עם משימה בלתי אפשרית - 

להדביק את הכל, ולחזור לקו ההתחלה 

האפלה, הריקנות, האין, פושטים בתוכי כמו מגיפה 

כבר קשה לקום מהרצפה, קשה להזיז את הראש בלי ליפול 

הרסיסים ננעצו עמוק בבשר, חתכו עור, שרירים וכלי דם עד העצם 

כל האור, הצחוק, התקווה והביטחון נגוזו

כל האושר גווע

אין לי אלא לבכות בשקט, לקוות שהאור יחזור 

לקוות שאמצא את עצמי, אותך - בחזרה.