|
|
|
אני לא מפסיקה לחשוב
אם היום יהיה היום האחרון שלי
ואם ישאלו עליי
ויתגעגעו
אני לא מפסיקה לחשוב
אם זו הארוחה האחרונה שלי
או אם זו הפעם האחרונה שאני רואה את הים
או הפעם האחרונה שאהיה על רכבת
אני לא מפסיקה לחשוב
מה יקרה ברגע שאפסיד
במלחמה הבלתי פוסקת
על כל שאיפה ונשיפה
אני לא מפסיקה לחשוב
וזה מוציא אותי מדעתי
האינטיליגנטית והחוצפנית
שאוהבת להתגרות ולגלגל עיניים
שצריכה את האתגר
את הכאב, את העונג
שצריכה את האיזון בין רגש לבדסם
אנחנו יודעים כמה שהעולם הזה של הבדסם הוא צורך, לא רצון
כמו אוויר לנשימה, כמו הפסיכולוג הכי טוב
אז אם את צריכה שולט, יש לי המלצה
על מישהו מדהים ויוצא דופן שלהתגרות בו זה פשוט כיף, שמאתגר ומביא לקצה, שיודע מה היא שליטה כמו שצריך, ולא סתם סטירה מצלצלת מידי פעם
את מוזמנת לשלוח הודעה
( הוא היה השולט שלי אבל נפרדנו בסיבות טובות - נכנסתי למערכת יחסים לא מאפשרת - והוא עדיין אחד האנשים הכי חשובים לי. הוא הציל אותי מעצמי כמה וכמה פעמים, ואני רק מאחלת לי למצוא אותך, האחת שתמלא את החלל)
יער עבות, עם עצים אפלים
עם קונוקנות על הקרקע
שאוחזות ברגלי החוצים
עם רוצים וענפים
שמסתבכים בשערות
עם חריקות וקולות שמחרידים את הבריות
דמיין לעצמך
ערפל שחור משחור
שמיכה עבה עבה, בצבע הלילה הכי עכור
משתרך בינות העצים, מתפשט כמחלה
נוגע בהכל
פוגע בילדה
פוגע בי
משתק ומונע מלברוח
לוקח אותו ממני
לוקח את האור בכוח
אמ;לק
הייתי בבית מאזן - חלופה לאשפוז פסיכיאטרי - והיה.... היה. שמחה שהיה.
אבא התעלל בי מינית בילדותי ורק עכשיו אני נזכרת בכל הפרטים.
שונאת, שונאת ושונאת את הגוף שלי שלא עשה לי כלום, רק תמך בי. ועדיין שונאת.
פעם, לפני כמה שנים, הייתה נערה. עיניה חומות בהירות, אפה מקושט נמשים ושפתיה בשרניות וורודות.
היא הייתה עצובה - כי היא התמודדה, לראשונה בחייה, עם שיברון לב. והיה לה כואב, וקשה, ועצוב ובודד.
בשלהי אוקטובר היה טיול שנתי, והמסלול האחרון היה העלייה לחרמון. ברגל, ממג'דל שמס עד מצפה שלגים, היא וחבריה עלו. עשיתם את זה פעם? אם לא, אתאר לכם
אחרי גובה מסויים כבר אין אדמה. העצים, השיחים והקרקע האדמדמה נעלמים, ומתחלפים באבנים גדולות. אבנים ענקיות, שטוחות, אפורות. זה היה יום אפור, יום סגרירי של סתיו - סתיו כמו בחו"ל, עם רוחות ועננים.
היא לא דיברה במהלך כל המסלול. חבריה צחקו ודיברו, מלפניה, והיא השתרכה מאחור, נאבקת על כאבי שרירים וברכיים, חושבת ושוקעת בעולמה. היא חשבה על החיים. על הכאב העצום שדוקר בה, על הייאוש ועל האובדנות שליוו אותה כמו צל. ואז היא חשבה על האבנים - מה הן ראו, מאז שנוצרו, אי אז מלפני מליוני ומאות מליוני שנים? מה הן שמעו? כמה אנשים הלכו עליהן? ילדים ומבוגרים, בני זוג אוהבים ויחידים שבורי לב? כמה שבטים קדומים ישבו עליהן, כמה דם נשפך וזרם ביניהן?
ואיך הן עדיין כאן? בעולם הקיצוני הזה, במקום השומם הזה? בחורף קפוא ובודד, ובקיץ חם ועוין.
היא שקעה במחשבות, אבודה ובודדה, חושבת על הקיום הזעיר שלה, על זה שהיא והכאב שלה הם נקודה מיקרוסקופית ביקום, גרגר חול בכדור הארץ, כל כך חסרת חשיבות
ומתוך החושך הזה, מתוך העולם השחור הזה ששקעה אליו, נקודה אדומה הופיעה. בתוך כל האפור, בין סדקי הסלע, חיפושית מנוקדת טיילה לה, וגרמה לנערה לחייך. לחייך, כי אם החיפושית הקטנטנה הזו יכולה לשרוד פה, גם הנערה יכולה לשרוד. אם היא יכולה להתמודד עם כל הקושי והפחדים שיש בעולם הזה, גם הנערה יכולה. ואם היא גרמה לנערה לחייך, בלי להתכוון לכך אפילו, ולהוסיף אור ותקווה, אולי גם הנערה יכולה להועיל, ואולי גם היא מביאה אור, בלי לראות את זה אפילו.
שנה וחצי לאחר מכן, לאחר שלושה ניסיונות התאבדות, אחרי חורף קשה וחשוך, כואב ובודד, כשהשמש הפציעה לראשונה על הפצעים המדממים, הנערה קעקעה על עצמה חיפושית - להזכיר לעצמה, תמיד, שיש תקווה - גם במקומות העוינים ביותר.
אני אוהבת להיות קטנה
קטנה קטנטנה, קטנטונת פיצפונת
תינוקת
שמישהו דואג לה ואוהב אותה
שמישהו מחבק ומלטף
( לא בצורה פדופילית )
מישהו שמכבד ועוטף
מישהו שיישאר, ולא ילך אחרי יומיים
מישהו שרוצה לחיות ביחד
לכל החיים, כמו באגדות, לא לחודשיים
מישהו כזה
שאפשר להכיר להורים
שלא מפחד מזוגיות
ולא רוצה לשחק משחקים
אבל זה איזון מאוד עדין, מאוד שברירי ודורש החזקה
כמוני, כמו הפצפונת שאני, קטנה בודדה ורכה
הבעיה היא, בנוסף להיותי קטנטנה ושברירית
אני גם, לצערי
חששנית ופחדנית
