ניצוצות

אני לא יודעת מה לעשות עם כל זה. האדם השקול והמחושב שהפכתי להיות מקרטע כצפוי.לא רציתי שיסע. לא ברור לי מה מוביל אותי לשם (הוא?)
רציתי להשאיר על עורו צריבות קטנות של מגעי שיקח עמו צידה לדרך...
ההבדל הקטן בין לחשוק לבין לדעת שרוצה. אוח. מיינד גיימס, אוח מיינד גיימס.
אני פוסעת על הגבול הדק עם העולם הזה, תפר שנפרם ותופר את עצמו כל פעם מחדש. כך מידי פעם אני מצליחה להיות.
לו הייה לי בית לארחו בו, הייתי מזמינה אותו אלי. עוטפת, מרגיעה. מרדימה. במיטתי בלי דין וחשבון לעולם.
ספק רב לגבי מה היה קורה עד אותו הרגע בו היה נרדם. לא יודעת כמה זה היה קל לשלט בעצמי...הטורפת משתחררת רק כשהיא בטוחה. אחרת היא לא מציצה עם האף שלה החוצה אל פני השטח. ואני מודעת לרעב שיש בו....
הו מיינד גיימס.
כמה אני אוהבת מיינד גיימס.
פאנטית.
זה מה אני מסוגלת להיות, פאנטית.

והוא הרי מטורף, כי מה לי ולנורמליים.
זה מפחיד לאללה.

המגע שלו צרב צריבות קטנות בבשר. חרמנות עדינה מגירה רטיבות שרוצה, ואני מנסה לדפוק לעצמי על הקופסא בלמעלה, ולצרוח, הלו שם מישו בבית?!?
אף אחד לא עונה.

אם אתן לזה להיות מה יקרה לי?
חחח....מה שתמיד היה אמור לקרות , צחוק מרושע ופאנטי עונה מבפנים.
אבל אני נלחמת, כוסאומו, על כל פיסה מהחיים שלי, כי בסופו של היום, זה מה יש. וכמה תרוצים להיסטריה הנוכחית שמקפיאה אותי, הרטיבות הזו עושה בי שמות , ואני לא מבינה אותה.
לא מבינה אותי.
זה על סף החייתי, וזה מין משהו שלא מסתדר לי בשום צורה שהיא בתוך המציאות, וזה מתנגש . מיינד גיימס. אני שונאת מיינד גיימס.
אז למה אני כל כך...........?



ארורה אני.