קושי לוגי

תחשבו על המשחק הבא. כל משתתף מתחיל עם שקל בכיסו. בכל תור משתתף רשאי לבקש שקל יחיד מאחד המשתתפים האחרים. מי שמוצא עצמו ללא שקלים לאחר סיבוב שלם של כל המשתתפים, מפסיד.

דיי קל לדמיין מהלך של משחק בין זוג אנשים; האחד לוקח שקל לשני ואז השני מבקש אותו חזרה. לעומת זאת משחק בין שלושה משתתפים עשוי להתנהל אחרת; אם הראשון לוקח מהשני, והשלישי לוקח גם כן מהשני, השני מפסיד מייד.

-----

משחק זה בא להמחיש את קפיצת המדרגה המהותית בין אינטראקציה בזוג לבין אינטראקציה של שלושה אנשים או יותר. בעת מפגש חברתי כל אדם זקוק למקום משלו על מנת שקולו ישמע משם. בזוג, לרוב, קל לשני הצדדים להתמקם ולהפוך ליחידה אחת המתפקדת כמו שעון שוויצרי.

כאשר היחידה האחת נתקלת באלמנט חדש עליה להבין כיצד הוא יכול להשתלב בתוכה (אם בכלל), ולחשב את העלות אל מול התועלת של כל אחד מן הצדדים. בוודאי שלא מקובל שאחד הצדדים יצא מן המשחק.

-----

זוגתי ואני צלמים. היא השתכרה מכך, אני משתכר מדברים אחרים. לי אמרו לא מזמן שאני מדבר אל העולם במיניות. בעצמה קביעה זו אינה זרה לי, אך בעצם אמירתה מתפרש, לכאורה, שיש אנשים שאינם כאלה.

בכל זאת, אני אדם המדבר אל העולם במיניות. בעולם ובמדינה בה הגבולות בנושא הסקס כה רבים, זה קשה להשמיע את הקול שלי. את זוגתי פגשתי פה כשדברתי חופשי ודבריי נשמעו היטב. אמרתי לה שגם היא מדברת אל העולם במיניות ובניגוד אליי היא הופתעה מכך.

-----

הדוגמנית נכנסת אלינו לסטודיו (נו טוב, הדירה השכורה). היא יפה, חטובה, וזקוקה לחיזוקים קבועים לאגו על מנת להגדיר את עצמה. היא לא יודעת את זה, כנראה. אנחנו לא ננצל את זה לרעה. כללי המשחק פשוטים, אנחנו מתכוונים להפשיט אותה, להלביש אותה, וחוזר חלילה. בנוסף, אנחנו נצלם את זה.

צלם רוצה על פי רוב לתפוס את הרגע. (הרגע, אגב, שוקל איזה מגה אחרי דחיסה.) זוגתי ואני רוצים לתפוס את הרגע הזה של החיבור ביננו. אנחנו רוצים למצוא את הפטנזיות המשותפות שלנו בכל תחום, וליצור חדשות כאלה.

אנחנו משחקים בדוגמנית בכל דרך שמתאימה לנו, שמרגשת אותנו, שמלמדת אותנו משהו אחד על השניה, השנייה על האחד, ועל האדם באופן כללי. אולי אפילו אנו למדים על הדוגמנית, אם יש מה ללמוד ממנה. במחשבה שנייה, אם לא היה מה ללמוד ממנה היא לא הייתה הדוגמנית שלנו בכלל.

----
הסתובבתי עם המצלמה על הצוואר בקניון עזריאלי. נשים נעצו בה מבטים כאילו מעבר לעדשה יש עולם אחר, טוב יותר. אמונה זו דומה לאמונה בשבטים האפריקאים שהמצלמה גונבת את נפש האדם.

אני מחייך לעצמי. קליק.

סשן יומולדת זה מה שעושים לנשלטות ביומולדת שלהן, כאילו זו המתנה שלהן.

מה הכאילו מתנה של השולטים?

איזה מזל שלא כתבתי כלום כבר יותר מחודש

ארצות הברית, שער המתכת ננעל בקול גדול, היא מנסה לעכל כיצד הגיע לשם. נגה בחורה נורמטיבית לכל הדעות, סטודנטית מצטיינת שמעולם לא עברה על החוק. לפחות עד לאותה פעם ששתתה שלוש כוסות בירה והחליטה לנהוג הבייתה. היא משחזרת את הערב הזה בראשה שוב ושוב, מקווה שהסוף ישתנה כל פעם, אך הוא לא משתנה אף פעם. תמיד המשטרה עוצרת אותה, תמיד היא נשפטת, ותמיד היא מקבלת שני ימי מאסר. "זה כל כך משפיל", היא חושבת לעצמה. חירותה נלקחת ממנה אפילו אם זה לזמן קצר.

נגה נשלחת לחדר עם בחורה מבוגרת ממנה, נודפת ריח לא נעים. המבוגרת אומרת לה שלום, ומגרדת בין רגליה, דוחה. "רק יומיים", היא חושבת, "עוד מעט ארוחת צהריים, וכבר רבע מהזמן יעבור". אחרי הארוחה היא מסתובבת בחצר, מתרגלת למקום החדש, עוד מעט ערב וזה כמעט הסוף כבר, פרקטית. היא רואה מידי פעם את המבוגרת עם חברותיה, חצי מחייכת אליה, לא בטוחה איך להתנהג.

בערב היא ננעלת בתא יחד עם המבוגרת. היא רגילה לישון מאוחר, היא לא יכולה להרדם בשמונה. היא מהלכת בתא בוחנת את הסביבה. לפתע שמעה את חברתה לתא, "בואי תמצצי לי, כלבה". היא נבהלה, חשבה שזו בדיחה, הסתובבה לאחור וראתה את המבוגרת עם רגליים מפוסקות מלטפת את איבר מינה. "לא, אני פה רק ליומיים", אמרה מתוך שכנוע פנימי, כאילו המציאות כפופה באיזו צורה לסטטיסטיקה. "זה בסדר, אני צריכה רק חצי שעה בשביל לגמור", צחקה המבוגרת.

"לא". המבוגרת קמה, תפסה בשערה של נגה, הצמידה אותה לסוגרים, דחפה יד למכנסיה ואצבע בין רגליה. "את צריכה משחק מקדים אני רואה", אמרה ברשעות. נגה בכתה, אחזה בחוזקה בסורגים, וצעקה. אחד הסוהרים הגיע, נכנס במהרה לתא והכניע את המבוגרת, נגה ברחה החוצה. "את תשלמי על זה מחר כפול, כלבה!", אמרה המבוגרת. הסוהר לקח איתו את נגה לחדר הסוהרים הריק.

"תודה", אמרה נגה בקול שקט מבעד לדמעות. "את מוכרחה להבין," אמר הסוהר, "כאן אין כסף, אין רכוש, הנכסים היחידים הם האנשים. את, יקירתי, משק חי". "אבל אתה כאן להגן עליי, נכון?", "רועה תמיד דואג למשק שלו." אמר וליטף את ראשה. "לא!" אמרה. "כמו שאמרתי, את רכוש, את זה לא תוכלי לשנות. אבל את זוכה באופן נדיר לבחור מי יהיה הבעלים שלך. להחזיר אותך לתא?".

הסוהר משך בידה, היא נאבקה להשאר במקום, הוא העיף לה סטירה, היא השפילה את המבט ואמרה "אני רוצה להשאר כאן, אדוני". "תרדי על הברכיים". התחושה והטעם היו קשים לה, איבר מינו חדר לגרונה, מילא אותה, חנק. הריח והטעם היו פולשניים לא פחות מהזין. פתאום נשמעו צעקות מבחוץ, הוא היה צריך לצאת. הוא כופף את נגה על השולחן, אזק את ידיה לרגל השולחן ואת רגליה בצד השני, טפח על ישבנה ורץ לטפל באירוע.

אתם בטח מצפים שהוא יחזור, יקרע את בגדיה ויצליף בה עד שתהיה אדומה וכואבת. או אולי המבוגרת פתאום תכנס, תוריד את מכנסיה, תתכופף מול ראשה של נגה ותדחוף לה את הראש לתוך התחת. יכול להיות שנגה תשען אחורה, השולחן יתרומם והיא תצליח להחלץ, רק על מנת להתקל בחבורת סוהרים שיחדרו אליה מכל חוריה בו זמנית וישאירו אותה על הרצפה מתבוססת בזיעה וזרע.

אבל אני במצב רוח רומנטי. הסוהר חזר, ואנס אותה וגמר לה בתחת, והיא הייתה רטובה ואהבה את זה.

-אבל אני שאלתי אותך קודם
-מה זה משנה מתי את שאלת? זה לא תור. אני שאלתי אז תעני
-אבל אמרת שאנחנו ונילים וזו מערכת יחסים שיוויונית
-נכון. אנחנו ונילים. עדיין, אנחנו פטריארכלים.

יש לי בעייה, בתור אדם מדוייק ומקורקע, עם ביטויים מסוימים.

"אני מאמין באלוהים", "אני לא מאמין באלוהים".
כאשר אדם אומר את אחד הביטויים האלה, לרוב אינו מבין מה משמעות המושג "מאמין" או מה משמעות המושג "אלוהים".
אנשים יכולים לריב, להדיין, להתווכח על הנושא מבלי שאף אחד מהם יבין על מה השני מדבר. לפעמים ויכוחים כאלה הם חשובים, אבל קשה לעשות דברים חשובים כאלה כאשר אתה מפוקח.


"אני אוהב אותך", "אני שונא אותך".
דבר ראשון, שני הביטויים האלה אומרים בדיוק אותו דבר. עוד לא החלטתי אם בדומה/בשונה לדוגמא הקודמת.
דבר שני, מה שהאדם מולך מבין הוא לא בהכרח מה שאתה מתכוון אליו. איך אני יודע אתם שואלים? כי אתה בעצמך לא יודע למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר את זה.
יחד עם זאת, אתה יודע שאתה מתכוון להעביר רגשות חזקים, מיוחדים, בלתי רגילים. אתה מתכוון לרגש את האדם שמולך.

אתה אוגד רגעים בהם הסתכלת ושתקת, עוטף אותם באריזת מתנה שלא תפתח לעולם.

-תסגור את הדלת
-תסגרי את
-אבל אתה בצד של הדלת
-אבל את בצד של השפחה

נתקלתי במושג Facilitator במחנה קיץ של יהודים וערבים בו השתתפתי בצעירותי, זהו תפקיד של "מוביל קבוצה". הפסיליטטור מקדם את הדיון על ידי שאלות ותרגילים מנחים *אובייקטיביים* תוך התערבות מינימלית בתוכן.

לעיתים קרובות עדיף להיות פסיליטטור מאשר בוס. תקשיב לאדם שמולך, תהנהן, תשאל שאלות ביאור וקידום עלילה בלבד. עזור לו להבין את הבעיות שלו יותר טוב בעצמו, אל תנסה לפתור אותן בעצמך.

1. על אף האפסיות של יכולת הניווט שלך, אתה תורם לו הרבה יותר באופן זה.
2. יאהבו אותך יותר על התנהגות זו מאשר על מתן עצה נכונה בדיעבד.

מכירים את זה שאתם מביטים בעיניים של אדם, בחיוך, וישר יודעים שהוא מטומטם? אפילו בתמונה, לא במציאות.

איך אנחנו יודעים לעשות את זה? מה מייחד מבט מטומטם?

מעניין....

מעט לפני שינה, בין הכרה להרפייה, אתה שומע קולות.
אתה לא שומע אותם כאילו הם אמיתיים, אבל אלו לא מחשבות בלבד.
הם אומרים כל מיני דברים, לפעמים ממש מוזרים.
חלק חזקים פחות, חלקם חזקים יותר.
אתה עוצם עיניים ומתחיל לראות דמויות. הקולות מדברים על הדמויות, אולי.
הערבוביה מרגישה כאילו כל החלומות נדחקים בחדר ההמתנה, מנסים לצאת אחורה.

נו, הפוסט הזה יהיה יותר קוהרנטי אחרי שאנסח אותו שוב בזמן ערות.
אנסח... מזכיר לי אונס.