קושי לוגי

אני שוכב על הגב. היא שוכבת לצידי ראשה מונח על החזה-כתף שלי, ידי מחבקת אותה.
אני מביט מלמעלה. לפעמים היא ישנה כמו תינוקת, לפעמים היא מביטה בי בעיני עגל.
יפה.

היא שוכבת על שולחן מנתחים, עירוי מחובר לידה.
אמפיתאטרון, חושך מסביב, מעליה נורה זוהרת לבן.
הדוקטור, לבוש חלוק נקי, מטפל בעירוי. היא סהרורית.
הקהל מחכה בקוצר רוח לתחילת המופע, מביט במסכים.
היא תהיה ערומה, מפוסקת, כלי נטול קלט פלט. מושפלת.
הדוקטור, לבוש חלוק נקי, החל להזרים את חומר ההרדמה.
היא בוהה בקהל, בחושך. לפתע מרגישה חושך בתוכה, פחד.
היא מפחדת לאבד שליטה, במבט מבועת היא לוחשת - לא, לא,
ונרדמת.

מותר לסיים בכך שאני צודק, לא כאשר היא רוצה שאשתוק, אלא בלבד כאשר היא מבינה שאני באמת צודק.

ואני מקצועי בלזהות הבנה אמיתית. שאלות מכשילות בלי חומר פתוח.

עם וניליות, יש לך אתגר- לא, אני בחיים לא אעשה את זה, טוב אולי אני אנסה, בוא תעשה את זה שוב אני מתחננת.
בעצם, כשחושבים על זה, עם וניליות יש לך חיים קלים.
איך גורמים לה לומר לא? ואחרי כן טוב, ואז בבקשה...
זה אתגר.

מצאתי חנייה לא רחוק, הגעתי בקלות לפי ההוראות המדוייקות, הקשתי את קוד הכניסה ועליתי לקומה האחרונה. השותפים שלה היו בדרכם החוצה, נכנסתי פנימה היא הופתעה לראות אותי. היא אמרה שלום, נגשה אליי והביאה לי חיבוק. אז היא נזכרה וירדה על הברכיים.

ליטפתי את הלחיים שלה, את השיער, את הגב. היא הביטה בי מלמטה. הוצאתי את העט האדום מכיס החליפה, היא הביטה בי במבט מופתע. הכנסתי שתי אצבעות לפיה, היא החלה למצוץ, דחפתי את האצבעות עד סופן, חוקר. מציצה מצויינת, חשבתי לעצמי, אז הוריתי לה להוציא את לשונה, תפסתי בידי, וסימנתי וי. הרגשתי קצת מטופש. היא התחילה לשאול "רוצה ללכת...", שמתי את ידי על לחיה, מלטף בעזרת הבהן, "איך אמרנו שמדברים?", היא הרימה את אצבעה, הנהנתי, "רוצה ללכת לחדר, מאסטר?", הסכמתי. היא באה לקום, עצרתי אותה מהכתף, היא המשיכה על הרצפה. הרגשתי קצת מטופש.

התיישבתי על המיטה, "תורידי את הנעליים", היא חלצה את נעליי, אחר כך את גרביי והחלה ללקק היטב. אני שכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. מכירים את זה ש-במקום זר קשה להרגיש בנוח? אז אני הרגשתי כאילו אני שוכב במיטה שלי. השכבתי אותה על הבטן בקצה המיטה, ברכיים על הרצפה (לקוראי הבלוג זה לא צריך להיות חדש) והרמתי את שמלתה חושף ישבן עגול בחוטיני שחור. הוצאתי את העט האדום וסימנתי וי. הפעם עברתי עליו שוב ושוב, חורט עם העט, שילוב בין האהבה שלי לתת ציונים לבין החיבה שלה למחטים (זה הייה פיילוט 0.7).

הגיע הזמן לגולת הכותרת, סשן מתמטיקה. הושבתי אותה על ברכיי, שנינו מצפים לדבר דומה, פשוט הדרך תהיה אחרת. נהוג להעניש על טעויות במתן ספאנקים, מי שעושה זאת כנראה לא מבין את לב הישבן תחת ידו, או שפשוט אינו מעוניין באמת להעניש. בכל אופן, אני נותן ספאנקים כפרס על התנהגות טובה ומפסיק כאשר ההתנהגות אינה טובה. "את יכולה לספור עד עשר בכפולות של שתים?". רטינה, מלמול, בסוף "שתים, ארבע, שש, שמונה, שבע" (הדעות חלוקות על המספר האחרון, ראו בהמשך). "את צוחקת עליי?", "לא", "תספרי עד עשר בכפולות של 2", "חמישים", "נו", "לא רוצה, מתמטיקה זה לא סקסי". גם כן מתמטיקה, בקושי חשבון.

לא אהבתי את התשובה. דבר ראשון, מתמטיקה זה כן סקסי. שנית, מדובר על תרגיל בריכוז, משמעת ואמון, הרי חיבור למדנו בכיתה א'. הורדתי אותה ממני ונשכבתי אחורה, היא עלתה עליי. אחרי כמה זמן היא שאלה "למה אתה מתכוון בכפולות של שתיים?", "שתים ארבע שש שמונה עשר" עניתי. "זה מה שאמרתי", "אמרת שבע. באופן כללי, אם את לא מבינה אותי תשאלי". "תחזרי לתנוחה". חזרה. "אחרי כל סטירה תגידי את הכפולה הבאה של שלוש. את מבינה?", "לא", "שלוש, שש, תשע, וכולה". ספאנק ראשון "שלוש מאסטר", שני, "שש מאסטר". שתי סטירות רצופות. "מה אני אמורה לכפול?", "פשוט תאמרי את המספרים אחד אחרי השני", "איפה היינו?", "שתים-עשרה", "חמש-עשרה מאסטר, שמונה-עשרה מאסטר". המשכנו עד שישים (אם את קוראת, זה עשרים סטירות סה"כ).

אחרי כן היא מצצה לי, כמו שלא מצצו לי אף פעם. כל פעם לפני שגמרתי, הפסקתי אותה. "למה הפסקת?" שאלה. היא חששה שהיא עושה משהו לא בסדר. "אני חייב לך דין וחשבון?", שתתפתל קצת. הוצאתי את החזה שלה מהחזייה, עשיתי קווים על הפטמה עם העט האדום. הבהרתי לה שאלה לא איקסים, סתם קשקושים (שכן אם התשובה לא נכונה אני עושה קו אחד על הכל ועובר הלאה). דחפתי לתוכה אצבעות. "תגמור מאסטר", "קודם את", "לא". לפתתי אותה עד שלא יכלה לזוז, שלחתי את שתי הידיים בין רגליה, וגרמתי לה לגמור. היא לא אמרה תודה. אחרי שנחה כמה דקות, היא חזרה למצוץ, אספתי את שיערה, תפסתי בו, יד שנייה תופסת מאחורי הראש, תזמנתי את עצמי היטב, הצמדתי את הראש שלה לאגן שלי, כל הזין בגרון, וגמרתי. "תודה מאסטר".

למה לך להיות נשלטת של אחרים? מדוע הרצונות שלהם צריכים להיות קודמים לשלך?

אני ארפא אותך מזה, אני אגרום לך להרגיש שווה בפני עצמך, אסרטיבית. אני אציף את היצרים שלך ואלמד אותך לדרוש את סיפוקם באופן ישיר.

את לא חור, את לא שפחת זרע, את הרבה יותר מזה. בן הזוג שלך צריך להעריץ את האדמה שאת דורכת עליה, את שולטת.

כן, אני ארפא אותך, בואי תרדי על הברכיים ותבלעי את התרופה. ילדה טובה.

היא אמרה לי שאני אחד האנשים האכזריים שיצא לה להכיר.

זה גרם לי לחשוב, אני אכזר? איך זה יכול להיות, אני אחד האנשים היותר אכפתיים וקשובים שאני מכיר. אז הבנתי שאולי דווקא זו הנקודה. רוב האנשים, החארות, לא שמים עליך זין. זו לא אכזריות אלא הדחקה או בריחה מאחריות.

לגרום למישהו כאב, כאשר אתה קשוב לכאב הזה ואכפת לך ממנו. אולי זו אכזריות.

כולם ישובים בכיתה, מרחק 3 כיסאות מימין ומשמאל בין סטודנט לסטודנט, ושורה ריקה בין כל שתי שורות תפוסות. אני עולה לבמה ליד הלוח עם ערמת דפים בידי, מביט בכיתה. הם מיד משתתקים פרט לבודדים שלא שמו לב, סימן קטן מהחברים שלהם, שקט מוחלט. אני מסביר- יש לענות תשובות מפורטות בעט בלבד, אין יציאה לשירותים, פלאפונים ותיקים בצד, אין דיבורים משום סוג, אפשר להרים אצבע על מנת לקרוא לי או לבוח?ן השני. אני עובר בין התלמידים ומחלק את דפי המבחן, הבוח?ן השני מחלק את המחברות.

לאחר כשעה, אני רואה אותה נעה באי נוחות בכיסא שלה. משלבת רגליים, זזה לימין, זזה לשמאל, בקושי מתרכזת במבחן. לאחר כמה דקות היא מרימה את ידה בעדינות, משאירה אותה קרוב לראשה, כך שרק אני אראה. אני יורד מהבמה, מסתכל לכל הכיוונים לראות שאין העתקות, והולך בצעדים בטוחים לעברה. היא מחכה שאני אתכופף אליה כפי שעשיתי עם הסטודנטים האחרים ששאלו שאלות, אך אני נשאר עומד זקוף, מביט בה. ''אני צריכה לשירותים'', לחשה לבסוף. ''אני מצטער, אין יציאה לשירותים בזמן המבחן'', עניתי, הסתובבתי והלכתי חזרה לבמה. היא נעה באי נוחות מתגברת ושוב הרימה את ידה. חזרתי. ''בבקשה, אני ממש צריכה לשירותים, אני לא מעתיקה, אני באמת צריכה, אתה יכול לבדוק בעצמך''. הבטתי בה לשנייה והובלתי אותה החוצה, אוסף בדרך את התיק שלי.

ליוויתי אותה לחדר שירותי הבנות, נכנסתי פנימה ונעלתי את הדלת, תולה את התיק שלי על וו בקיר. סובבתי אותה וסימנתי לה להניח את ידייה על הקיר. הכנסתי את ידי לכיסיה בחולצה, במכנס, מסיר את נעליה, נוגע ברגליה, מחזיר לנעל. התרוממתי והחדרתי את ידי מבעד לחולצה, בודק את הריפוד של החזייה מבחוץ, מחדיר את הידיים מתחת לחזייה וממשש אותה מהצד הפנימי, מוצא פתק מודבק. תלשתי את הפתק ושמתי בכיסי, הבטתי בה במבט זועף והוראתי לה להפשיל את מכנסיה, בינתיים פתחתי את תיקי והוצאתי מתוכו כפפת לייטקס ושפורפרת ג'ל.

הלבשתי את הכפפה על יד ימין, ומרחתי בג'ל קר. עם יד שמאל משכתי בכוח את התחתונים למטה, החדרתי אצבעות בין רגליה, היא התכווצה. דחפתי אותן עמוק ושיחקתי על מנת לוודא ששום דבר נוסף לא מסתתר שם. נעמדתי מאחוריה, צמוד, תפסתי באגנה ומשכתי אחורה. ידייה החליקו מטה על הקיר, וישבנה בלט יותר. מרחתי עוד ג'ל על הכפפה, ודחפתי שתי אצבעות זקורות אל תוך הרקטום שלה, הפעם תפסתי אותה עם היד השנייה, שלא תתחמק. פתחתי בעזרת שתי האצבעות והסתכלתי לראות שאין שם דבר.

שלפתי את הכפפה מבסיסה והשלכתי לפח הזבל, ''את יכולה להכנס לשירותים, עכשיו''.
היא הרימה את תחתוניה ומכנסיה, ''בעצם, אני לא צריכה יותר''. החזרתי אותה לכיתה.
הוצאתי את הפתק המגולגל מכיסי והבטתי בו. היה רשום עליו באותיות גדולות 1+1=2.

"אתה מדהים."
זו הכותרת להודעה שקיבלתי לפני כמעט חצי שנה. (באמת שלא ידעתי עד כמה זה עגול לפני שבדקתי את זה כעת.) היא בוגרת ממני בהפרש לא זניח, דומיננטית, מה שהיא זוכרת אני עוד לא הבנתי. ניהלנו שיחות, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, עד ששפכנו את תכננו אחד/ת על האחר/ת, עם תכנים כאלה זה לקח זמן. מאז עברו חודשים בהם דיברנו מאחורי מסך האנונימיות הוירטואלי, ולאחרונה החלטתי להציע לה להפגש במסעדת בשרים יוקרתית בנווה צדק (איפה לעזאזל יש נווה צדק במדינה שלנו? טוב זה לא קשור עכשיו).

אני הגעתי מוקדם, התיישבתי וחיכיתי. היא הגיעה, קמתי, לחצנו ידיים, לא דברנו, התיישבנו. המלצר הגיע לשולחננו עם התפריטים. שברתי את השתיקה ושאלתי אותו איזה יין פורט הם מחזיקים, הוא ענה את השם, שאלתי מאיזו שנה וכמה זמן מיושן, הוא ענה. חככתי עם עצמי בקול רם, כדאי לקחת את היין או לא, שכן בפעם הקודמת שם התאכזבתי. היא קטעה אותי מול המלצר באומרה "תפסיק לעשות רושם יא סמולן פלצן". (היא אמרה את זה עם סמך.)

"אתה רואה?", פניתי למלצר, "אתה מזמין את אמא שלך למסעדה וככה היא מדברת אליך". שקט רועם. היא חייכה, קמה לאט מכסאה, והלכה לכיווני. המלצר קפא במקום, כלל לא מבין את ההתרחשות או את הסיטואציה. היא הגיעה אליי, דפקה לי סטירה שהדהדה הן בראשי והן ברחבי החדר, כל יושבי המסעדה הסתובבו והסתכלו. היא חזרה לכסאה, אני עוד לא הגבתי. דמעה ירדה מעיני. הרמתי את ראשי והתחלתי לצחוק בקול רם, פניתי למלצר: "אני מניח שהפורט הזה יהיה בסדר, תביא לנו בבקשה שתי כוסות".