לפני 14 שנים. 20 באוקטובר 2010 בשעה 17:15
היא ראתה שלט - מקלחת. היא נכנסה לחדר חשוך לחלוטין מבעד לוילון כבד, היא הריחה את המים בחדר, הלכה צעד ואז עוד צעד, נזהרת שלא להחליק בחושך, פתאום היא הרגישה יד אוחזת בה וגוררת אותה בחוזקה. זרם מים חמימים החל להרטיב אותה. הידיים מזיזות אותה במקצועיות של שוחט המטפל בבשר. מרימות את ידה ושוטפות את בית השחי, מכופפות אותה ושוטפות בין רגליה. זרם המים הפסיק. מגבת חמימה עטפה אותה והידיים נגבו אותה היטב. היא צחקקה, נזכרה באביה שניגב אותה בילדותה. היא נגררה שוב ואז נדחפה מבעד לוילון כבד החוצה.
ממצמצת בעיניה, מתרגלת לאור, ראתה שולחן מרופד, נראה כמו סוג של שולחן מסג'. בחדר הייתה ארומה של קינמון. היא נשכבה על השולחן, על בטנה. האור כבה, בקצות החדר נצנצו נרות קטנים שהיו מונחים בתוך נישות בקיר, בגובה השולחן. מברשת עם סבון החלה להבריש את רגליה. סיבי המברשת היו נוקשים, שורטים. בהתחלה יד תפסה את רגלה, הרימה אותה, קרצפה את כף רגלה. אחר כך עלתה במעלה רגלה עד הטוסיק. רגלה האחת שרפה מעט, ורגלה השנייה חכתה להצטרף לרעתה, לאיזון.
שערה היה פזור על גבה, הידיים הזיזו אותו לצדדיה, והמברשת קרצפה את גבה היטב, משקיעה זמן בכל שכמה. עכשיו בנוסף לעורה השרוט, שריריה התרככו, היא הייתה רפוייה. היא נתפסה בידה וסובבה על גבה. ידה השנייה נתפסה, ושתיהן נפרשו בחוזקה משני צידה גופה. המברשת החלה להבריש את החזה שלה. היא התפתלה מהכאב, ניסתה לזוז אך הייתה מקובעת במקומה. יד אחת הונחה על בטנה על מנת לרסן אותה, המברשת עברה על הפטמה, מנקה את תחתית השד.
לאחר סיום הקרצוף היא נלקחה הצידה ונשטפה. משם היא עברה לסאונת אדים, לאחר מכן היא קיבלה זמן להשתכשך בבריכה חמימה. היא הרגישה מוזר במיוחד להיות עירומה בבריכה. היא כופפה את ברכיה מעט על מנת להרטיב יותר מגופה, צעד זה גרם לה לפסק את רגליה ולהרגיש את המים בחוריה, חשופה. היא אהבה את ההרגשה. היא שהתה שם במעין חצי-ריחוף, שומרת על שיווי המשקל שלה, נרגעת, רפוייה.
הדלת הבאה נפתחה. הפעם היא לא מיהרה בכלל לצאת, לקחה את הזמן שלה. עברה בראשה המחשבה שאם לא תמהר לצאת הדלת תנעל, אבל היא לא פחדה מזה כל כך. עדיין, כאשר יצאה לבסוף, עשתה זאת בדילוג קל, כאילו הייתה זו משימה דחופה. היא נכנסה אל תוך חדר עגול. בפנים הייתה בריכה עגולה מקיר לקיר, עמוקה, עם אורות לאורך הדפנות. היא הביטה למעלה, תקרה גבוהה, בגובה הבניין כולו, וממנה השתלשלה איזו נברשת מוזרה ללא מנורות, עשוייה ברזל עבה וחלוד, כמעט בקוטר הבריכה. אורות הבריכה שקפו את גלי המים על קירות החדר.
קצה הבריכה היה גבוה כמטר מגובה פני המים. בצידה השני של הבריכה, ממול, היה סולם. בלית ברירה אחרת, היא החליטה לקפוץ למים, הבריכה נראתה לה עמוקה מספיק. הבוהן שנגעה במים ראשונה שלחה אותות אזהרה לגוף, שאוששו מיד על ידי הלחץ בחזה. המים האלה היו קרים ממש. עוד באמצע הצלילה, לפני שהראש נכנס למים, היא רצתה לצאת משם. אך כוח הכבידה המשיך בשלו, ראשה נכנס כולו למים והגוף המשיך לרדת מעט. היא התחילה לבעוט ברגליה לכיוון מעלה, ולחתור בידיה לכיוון הסולם. היא תפשה בסולם ומשכה, הסולם נפרד מהקיר ונשארר בידיה והיא נפלה אחורה לתוך הבריכה.
היא התחילה לבכות, גופה עקצץ מהקור. היא נזכרה בסצינה מטיטניק, כאשר העלם עזב את ידה של העלמה וצלל אל תוך המים הקפואים למותו, רק שהפעם היא הייתה בצד הלא נכון של הסצנה. לאחר כמה שניות שנראו כמו נצח היא שמעה קול שלשלאות מתכת, והנברשת החלה לרדת לכיוון הבריכה. פתאום הכל נראה בטוח יותר, גופה התרגל לטמפרטורת המים במעט, והיא חכתה לחבל ההצלה שמגיע. היא בעטה ברגליה בזמן שחכתה, גם על מנת לצוף למעלה וגם על מנת להתחמם.
סופסוף הנברשת הגיעה, היא תפסה אותה בכוח בידיה, משכה עצמה למעלה ונתלתה גם עם רגליה. היא נצמדה לנברשת, כמו חתול שזרקו אותו למים. בעצם, זה היה בדיוק כך. אצבעותיה כאבו מהשילוב של הקור והמתכת החלודה, אך היא לא עזבה. שדיה נצמדו למתכת הקרה והמחוספסת. אך הנברשת, כאילו לא הבינה מה תפקידה, המשיכה לרדת. היא אחזה בה בחוזקה, והנברשת ירדה עד לתוך המים. עכשיו היא גם לא יכולה לנשום. היא בכתה שם (אך בתוך המים אי אפשר לדעת שבוכים, כי העיניים רטובות ממילא), הנברשת נעצרה.
לפתע רעד חזק, והנברשת התחילה לעלות חזרה. היא לא הרגישה בטוחה, הפעם היא לא תרגיש בטוחה עד שתהיה בחוץ. הנברשת עלתה עד מעל לגובה הבריכה והמשיכה לטפס מעלה. היא במהירות זחלה עד לקצה וקפצה ממנו לרצפה. היא נשכבה על הרצפה, בוכייה. גופה הרגיש כמו כרית סיכות בגלל מעבר הטמפרטורה החד, אלף סיכות ננעצו בה שוב ושוב בכל גופה, כל פעם חלק אחר מרגיש יותר דומיננטי. היא שכבה על מנת להתאושש.
הדלת הבאה נפתחה. זה הרגיש לה כמו אגרוף בבטן. היא לא יודעת מה יקרה הלאה, וכבר לא הייתה בטוחה שהרעיון הזה היה טוב. היא החליטה לא להמשיך, היא תחכה במקום עד שמישהו יבוא לדבר איתה. רק לשמוע קול אנושי, זה כל מה שהיא צריכה ואז היא תמשיך. אחרת היא לא יכולה, פשוט לא.
