לפני 13 שנים. 15 באוקטובר 2011 בשעה 10:19
היא נכנסת הבייתה, נרגשת. אומרת שלום יפה, לא בטוחה אם ללחוץ את היד או לא. אני מושיט את ידי, מוסיף עליה את השנייה ועושה לחיצה-עטיפה, מביט בעיניים ומחייך. ונוס לוחצת את ידה גם כן, מחייכת באופן הכי טבעי ותמים שיש.
''שנתחיל?'' היא שואלת בקול רועד. אנחנו מרגיעים אותה ומסבירים לה שאנחנו לא ממהרים לשום מקום. אנחנו מוזגים לה כוס פורט ומניחים מולה צלחת של שוקולדים. אנחנו שואלים אותה שאלות; מה את עושה, ספרי לנו על המשפחה שלך (קן צרעות), מה המטרות שלך היום. בנוסף אנחנו מספרים על עצמנו ועונים על כל שאלה, אנחנו אנשים כנים, אמרו לנו שבאופן דפוק.
אני מלטף את שערה של ונוס, היא שקועה בשיחה. לפעמים הליטוף הזה עבורה הוא כמו לנשום, הוא לא נמצא במודע שלה, אבל משרה עליה הרגשה של נחת. לפעמים הליטוף הזה עבורי הוא כמו לנשום, כשחושבים על זה ככה. אני מתנתק מהשיחה וחושב על הסיטואציה. הלב שלי דופק, לחץ הדם שלי עולה. זו התרגשות, לא התקף לב. אני חושב על כמה זה מדהים שתחושות פיסיות זהות בתנאים אחרים היו מביאות אותי לברכיים, לתחושות של אבדון ופחד, אבל כאן הן מביאות אותי לעילוי - שיא החיים.
"טוב, אני מתה להתחיל כבר" היא אומרת בחיוך חצי מבויש חצי שובב, קולה יציב כאילו אנחנו חברים כבר שנים. ונוס לוקחת אותה לחדר השינה ומכינה אותה. שם הן מדברות ביניהן, אבל אני לא שומע בדיוק על מה. אני בחוץ מסיים את כוס הפורט שלי עד שהן יהיו מוכנות.
אני נכנס לחדר. היא שוכבת על קצה המיטה, ברכיים על הרצפה. ידיים קשורות מאחורי הגב, מטפחת על העיניים. "אין צורך בדברים הללו", אני אומר לונוס. "היא בקשה את זה, אמרה שזה יגרום לה להרגיש יותר נוח". הנהנתי בהסכמה, שהיא לא ראתה מן הסתם. ניגשתי לונוס והבטתי לה בעיניים. היא הביטה בי חזרה מחוייכת וגאה בעצמה. נשקתי על לחייה.
"סיכה בבקשה". ונוס הוציאה בקבוק, שפכה על ידיה, שפשפה אותן זו בזו והחלה לעסות את הישבן. הבטתי בונוס מטפלת במסירות, וחשבתי לעצמי שהיא תהא אמא טובה, זה תמיד חשוב לי בבת הזוג. הושטתי את ידי קדימה אל ונוס, היא שפכה מהבקבוק על ידיי. שפשפתי אותן זו בזו, ללא כפפות, ונגשתי לעבודה. ונוס הראתה לי את הדרך, ואני אט אט החדרתי אצבע אחת. עם היד השנייה החזקתי-הרגעתי אותה בגב התחתון, מביט בפניה, היא לא רואה אותי.
כאשר הייתי צעיר יותר, בבית הספר, הייתי בונה מגדלים מעטים. הטקטיקה העיקרית היא כזו - אתה מניח את העט בעדינות מירבית ולא עוזב. אתה מנסה להניח אותו על נקודת שיווי המשקל, עוצר את הנשימה ומרפה במעט מאד את ידיך. אם המגדל נוטה ימינה, אתה מזיז את העט מעט שמאלה. אם המגדל נוטה לשמאל, אתה מזיז את העט בהתאם. כאשר המגדל מפסיק להתנוענע אתה מרפה את אחיזתך לאט לאט. אם המגדל זז, אתה לוקח נשימה עמוקה ועוצר אותה שוב. אם המגדל עומד במקום אתה נושם לרווחה.
אני מחדיר את האצבע עד סופה, מרגיש את שרירי פי הטבעת. הם הדוקים, צרים, אבל הפסיקו להתכווץ בנסיון לדחות את הפלישה. אני מוציא לאט לאט את האצבע, מביט בעיניה, בוחן את המגדל. ונוס מעסה אותה בין רגליה, היא מחייכת. הנשימות שלה מתחילות להיות כבידות, היא עוצמת עיניים, אני יודע את זה אפילו שהיא מאחורי מטפחת. אני פותח את מכנסי, ונוס מכניסה את האיבר שלי לפה שלה. לא הכי מקצועי, אני יודע, אבל זה מדליק. אני מסיים את העבודה ועוזב את החדר.
לאחר חצי שעה הן יוצאות מהחדר, לבושות ומריחות נפלא. היא נושקת על לחיינו, אחת אחרי השני, משאירה את הכסף על השולחן והולכת.
