הבלוג הזה הוא עליך

אמרו שצריך לתת לך זמן לנשום
אמרו שצריך להתרחק
ועוד כמה חודשים כשתבואי להציץ
תסכלי ותראי
רציתי להגיד שאני מעריץ אותך
רציתי להגיד שאם היה קורה לך משהו לא יודע איך הייתי מתמודד
רוצה להגיד
ש...
ש...
זה רק הלב שכואב לו
אל תדאגי
זה רק הלב
אוהב...

היא לא אישה רגילה, איתה כל גבר ירגיש בנוח
באתי היום, אחרי סינון מיום שבת
היא לא עונה אז זימזמתי באינטרקום עד שהיא הועילה לקום ולפתוח לי את הדלת
בית מבולגן, ילדה שיכורה והאלופה בטלויזיה
"אני מכורה מיום שבת"
איזה פרק את?
"50"
"מתוך כמה?"
"92"
"מה זה אומר?"
"שכמעט לא ישנתי, התמכרתי לאלופה"
"אוהבת את יהודה לוי?"
"לא, דווקא את תום שלייפר"
"קוראים לו עופר"
"למי אכפת איך קוראים לו"
"סתם ידע כללי"
ככה מסטולה מיין, אחרי שהקיאה כמה פעמים, בוכה עם האלופה, גם ככה היא כ"כ יפה
"בסוף אני אהיה כמוה, אני לא אתאהב בחיים, ממחר אני מתחילה לעבוד על זה, כולם ישלמו"
"על טעויות של מישהו אחר?"
"כן"
"את צריכה לישון"
"למה הגעת? תן לבכות בשקט"
מים קרים במקלחת הספיקו להוריד את האש, היא נרדמה בקלות, ילדה יפה...

אני מביט בה, היא הסתפרה, חיוורת, מנומשת, עייפה...
עם כל מה שמכביד עליה, היא עדיין יפה, החיוך תמיד שם,גם כשבקלות אפשר לראות שנורא קשה לה.
לא צריך איתה מילים, השתיקה שלה רועשת, זאת הייתה פעם ראשונה אחרי מעל משנה, שהיינו שלושתנו ביחד, היא לא הרגישה טוב אז אני והחבר הכי טוב שלי לקחנו אותה לכמה בדיקות, בסוף קינחנו בגלידה, יש בה דאגה ועצבות, היא רחוקה כ"כ, מופנמת בתוך עולמה, גם אם היא עונה, גם אם היא מעלה חיוך דק בשפתייה המדהימות, היא הרחק מאיתנו, חבר שלי כבר לא מתערב, אני לא רוצה להציק.
פשוט ישבנו שלושה, הוא ליטף את שערה כשליקקה את הסורבה טעמים שלה, שהחזיר לה קצת צבע לפנים, אני מולם, בוהה בה, ונדהם מהטוהר והיופי, מהטוב שיוצא לה, מבקש, חיוך אמיתי.

אני לא אשאל את השאלות הבנאליות של למה? ו איך?
למה חייב להיות בלאגן?
למה צרות נמשכות דווקא אליי?
איך זה תמיד קורה רק לי?
למה משהו פשוט, לא יכול להיות פשוט?
ועוד כ"כ הרבה שאלות.
הבלוג הזה היא על הנסיכה שאני כ"כ אוהב, שאין רגע דל בחיים שלה, למרות כל הניסיונות שלה להרגיע את הרוחות ולעשות סדר, להתקיים ולחיות חיים יפים כמו האדם שהיא.
היא אהבה, עודנה כנראה אוהבת (לא אומרת לא אוהבת, לא אומרת כן אוהבת), אדם שמבחינתה, הייתה מסוגלת לתת, מבלי לבקש כ"כ בחזרה, רק דברים מהותיים, ידיעה שהיא שלו, והקמת משפחה לתפארת.
היום הבנתי, בפרטים כ"כ דלים, שקל, באמת לא היה לה, האיש שטען כל הזמן שהוא שונא ואוהב אותה, התגלה כאדם לא ברור, מין פסיכופט כזה, דיברתי איתה היום, היום זה היום הראשון, אחרי כל הבלאגן, אחרי החלטה חותכת, אחרי הבום לפרצוף, דמיינתי את עצמי שם, בוהה בה, עינייה היפות, החיוך שבטח הפך ברגע זה ציני, והטוב, הטוב שנשפך ממנה.
אז היא מאוכזבת, לא בדיכאון, לא כועסת, מרגישה ריקה, והיה יפה לשמוע, שגם במצב הנוכחי, היא צוחקת, היא מחייכת, היא ראלית, היא שמחה.
כאילו אבן שירדה לה מהלב, מהלב שלי היא לפחות ירדה, אני לא מתכוון לעשות צעד, לא מתכוון לנצל את המצב, יודע שזה לא עובר לה במחשבות, פשוט מחזיק מהאישה הזאת, הכוחות שלה עצומים, היכולות שלה לא נגמרים, אדם מדהים, כמו ששמעתי את הידיד שלה מהעבודה אומר, "אני באמת, באמת, באמת מת עליך!!!!"

היא מחייכת, אין לכם מושג כמה יפה זה נראה ונשמע.
כמה שהיא מחייכת.
"קשה לי" היא אומרת
"אבל אני אוהבת" זה מדהים.
אין לי צביטה, אני שמח בשבילה, אוהב אותה ככה, מאושרת, באופוריה.
אז היא הייתה איתו יום שלם והיא אוהבת.
היא אדם כ"כ טוב, כ"כ יפה, כ"כ, כ"כ.
אני קורא את הבלוג שלה, שכבר לא מלא, מישהו אמר עליה שהיא מתוקה, אחרים כתבו מדהימה, אני כ"כ מתגעגע לקרוא אותה, אני בטוח שיש פה עוד כמה שיסכימו איתי

איך אפשר למשוך אותה מהמקום שהיא נמצאת בו כרגע?.
כמו כל יום אני מתקשר שעה אחרי שאני יודע שהיא חזרה מהעבודה ונחה מהמשמרת הקשה, כל יום שומע את קולה המתוק והעייף.
היום, הלב שלי נצבט, יש לה מישהו, כבר הרבה זמן, אוהבת מישהו, ולא קל לה, אני רוצה אותה מאושרת, גם אם זה לא איתי, רוצה שיגיע הבחור שהיא תבחר ושתיהיה מאושרת.איך אפשר למשוך אותה מהמקום שהיא נמצאת?.
היום גיליתי כמה קשה לה.
המשפט שלה:
"יש אדם שאני רוצה לעשות לו טוב והוא שונא אותי"
שונא??!!, אני שואל איך אפשר לומר לה את המילה הזאת, שונא...
זה כבר הרבה זמן ככה, היא לא מהמדברות, היא לא מהמספרות, היא לא מהמעבירות, את העצב שלה למישהו אחר.
ולא עזרו המשפטים הגדולים, גם לא הקטנים.
החיוך היה שם, המתיקות נמסה לה, אבל העצב עוד קיים.
אז עכשיו, יקירתי, ילדה יפה, נסיכה מדהימה, נתת לי עצב, רוצה שיהיה לך רק טוב, כ"כ מגיע לך.
אז איך אני מושך אותה מהמקום ששובר ומשתיק אותה?

כמו מנגינה, אוהבת
כמו שירה מתנוססת לה ברוח
יש לה צחוק משגע, עייפות ניכרת בקולה ועדיין, מקשיבה, מחבקת בצלילים שקטים דרך קו הטלפון, לא מוותרת לאהוביה, לא נותנת להם ליפול.
היא משהו הילדה הזאת, יש לה כוחות שאני מעריץ.
מת לדעת מה עיניה חושבות, אם תסתכלו לתוך עיניה תראו איך המחשבות רצות, לא מפסיקות, רוצות רק טוב, מכאיבות לה, רועדות, כשחבר שלי הביא אותה פעם ראשונה לחבר'ה, זהיתי משהו מיוחד, חוץ מהעניין שהוא כ"כ בררן, אז אם הוא כבר הביא מישהי שנכיר, סימן שהיא כ"כ שונה ומיוחדת, רק במובנים הטובים.
החיוך שלה, הוא הפיל את כולנו, עיניים חומות חתוליות ושיער שחור פחם גלי, היא יפה כ"כ, עכשיו עוד יותר, אחרי שהיא הרזתה המון, היא מהממת.
היופי שלה, אי אפשר להבדיל בין הפנימי לחיצוני.
אני, אדם,שכל מה שרצית עד עכשיו השגתי, אני
שיכור
שיכור מלגעת, שיכור מלראות, שיכור מלדעת
אותך

יושב בדירתה, על המחשב שלה, מריח כל ריח שנוצר על ידה, שמש בחוץ, והיא כ"כ מתאמצת, על ההליכון, רצה, דוחפת עד קצה גבול היכולת שלה, היא לא לבד, יש מאמן שמעודד אותה כ"כ.
אני מכיר אותה כבר שנה, היא הייתה עם החבר הכי טוב שלי, הוא ויתר עליה, או שהיא ויתרה על שניהם, יש בה כ"כ הרבה, כ"כ הרבה רצונות, כ"כ הרבה הגשמה.
אני נפעם, כל פעם מחדש, מהיופי שלה, מהחיוך השובה, רוצה אותה ויודע שלא אוכל לקבל, היא תמיד מחייכת, אבל עיניה עצובות, רוצה לתת לה את הכל, אך אין לי את האומץ להצהיר..
היא וחבר שלי הביאו אותי לפה, לא כתבתי לאף אחת, טוב אולי לאיזו אחת, אבל תמיד רציתי אותה, עכשיו כשהיא כבר הלכה מכאן, אני יכול לכתוב כי אני יודע שהיא לא תקרא אותי לעולם.