אם לפני כל קיומי הקצר בן הכמעט 30 שנה היו אומרים לי שגברים הם מה שיגרום למפלתי ולתקומתי הייתי אומרת שמשקרים לי. היצור הזה שגדלתי על כך שבינתם הרגשית נמוכה יותר משל נשים, היצור הפרקטי הזה וקר המחשבה שמטרתו לצוד ולהביא הבייתה עוגה בוגה, איך יכול להיות שהם יהיו אלה שיבגרו אותי? שבזכותם ובגללם אני אהיה מי שאני, בלי שום בחירה מושכלת לגבי המשמעות של זה.
לאורך כל חיי נתמכתי בגברים כדי ליפול לטראומות, כדי לקום מהן. לעתים השתמשתי בהם כדי ליצור חוויה מכוננת ולעתים הם השתמשו בי, לעתים היינו שווים ופעמים רבות לא. מי ידע שהיצור הזה, גברים, הוא הדבר לו ארצה ללחוש כל חיי את הלב שלי והמוח שלי וגם מה שיגרום לי למרוט שיער בגלל אי הבנה? לעתים פה בדיוק ההבנה שלי מגיעה כשמדברים איתי על "עזר כנגדו". זה נתפס לי כאנלוגיה ל"שעשוע". לא במובנים של חוסר משמעות, אלא משמעות גדולה. מרגיש לי שמשהו אמיתי יותר מתקיים בי כשאני אומרת ש... כמה עצמאות ואינדיבידואליזם שלא אשיג, איני שלמה בלי גבר שיהיה שם כדי שאלחש לו באוזן, בעורמה או בחן, אולי איזו הלצה או נהמה, לעתים בפקחיות עליונה ולעתים בטיפשות. לפעמים אני תוהה אם קיימות נשים ללא קומפלקסים, אלו שגורמים לגברים להשאר ולחטט בדיוק איפה שכואב, איפה שמעניין. ואם אין כאלו, האם גברים סובבים אותן? ואם אינם סובבים, האם מעניין להן בחיים? האם הן מרגישות נשיות? האם גבר שיש לו אישה בלי קומפלקסים, כאלו שעוזרים לו לצאת מגידרו, יוצא לצוד? האם הוא מרגיש גבר? מתי הקומפלקסים אלימים ומתי הם פשוט מה שהם, אניגמה נשית ועדינה של רוך וצורך בחום, החלמה?
תודה לכם גברים, שאתם כר פורה להחלמה, לטראומות, לכאב ושמחה:)
