תהיות וצעצועים מצייצים

טריגר דימוי גוף (דה!), בעיות משקל, אולי גם קצת הפרעות אכילה.

אני עומלת על הפוסט הזה כבר יותר משבוע. חשוב לי להעלות אותו אבל גם לנסח הכל בצורה הנכונה ביותר.

תמיד היו לי בעיות עם הגוף שלי. אני שמנה מדי, עקומה, מכוערת, והשיער מה איתו? שלא לדבר על גיל ההתבגרות והפצעים שבאים איתו, ההורמונים, שיער הגוף, התחושה שאני לא ראויה. הלוואי ויכולתי לגזור את כל השומן הזה ממני כבר. להעיף את כל הפגמים ממני ולזרוק לפח. אני לא מסוגלת להסתכל במראה בלי לבכות.

עם הזמן התחלתי לשקר לעצמי שאני בסדר. דווקא אני די אוהבת את העיניים שלי, גם לציצי שלי יש ימים טובים, והיי, זה לא כזה נורא לצלם תמונות חשופות שלי רק לעצמי. אני גם ככה לא יכולה להסיר שיער, אז כדאי שכבר אשלים עם זה, נכון? בסוף למדתי לאהוב גם מה שלא מושלם.

אבל שוב, נפתחתי לעולם עם מודל יופי בלתי אפשרי, עם ציפיות בגובה 1.85 ועיניים כחולות.

למה הציפייה היא שנשלטות (גם המגדר הצפוי, איכס. תשברו קצת מוסכמות - אמר.ה הא-בינארי הנשלט שרוב הזמן מזדהה כאישה) חייבות להיות קטנות, רזות, יפות וחסרות כל פגם? למה צריך דום שולט עכזר, מלא בקוביות בבטן שלא עשויות שוקולד ושיער גולש מהפטמות?

אני יודעת את המגבלות שלי. אם ירצו להרים אותי באוויר, צריך תמיכה לגב, מנשא תינוקות ואחרי ארוחת חג גם מנוף לא יעזור. אני יודעת שצריך לפחות 20 מטרים של חבל בשביל קשירה פשוטה. אני יודעת שלא יסתכלו עליי אם לא הייתי יוזמת.

אבל אני סוף סוף יודעת שאני ראויה, למרות הכל. אני רואה שרוצים אותי. אוהבים את הירכיים הרכות שלי שכל כך כיף להרדם עליהן, את הציצי שקיבלתי בירושה משנים של אהבת מתוק, אוהבים אותי בשביל הבפנים וגם בזכות הבחוץ.

זה שאני לא הטעם שלי, לא אומר שאני לא הטעם של מישהי.ו.

בשורות טובות ושנזכה לצעצועים מצייצים ושמנמנים.

*חשוב לי גם לציין שכל צורת גוף יפהפייה בעיניי, שמנמנים ורזים כאחד.