התשובה הברורה.
אני.
ואני אסביר. יודע שאהבת דאגת עשית והרבה.
היו רגעים שפשוט גרמת לי לזיקפה מנטלית מדהימה. הראת לי את עצמך במלוא מובן המילה היית פשוט שם מכילה מרצה עד אינסוף
מקפיצה אותי לגבהים מדהימים.
ואני... אני אהבתי כמו שלא ידעתי שאפשר.
וכאן נכנס החוסר בטחון שביעבע בי. היא לא באמת אוהבת. אתה רק נוח לה. היא פשוט מקבלת ממך מה שרוצה וצריכה. היא יכולה להחליף אותך ברגע.
וזה כל הזמן התנגש עם תחושות אחרות של אהבה שהראת לי שנתת לי לחוש בכל כך הרבה דרכים הדאגה שלך לכל מה שרציתי או חשבת שאני צריך
ברוב הזמן חשבתי שאת עיוורת כי אהבת אותי כי דאגת לי
אני החוסר בטחון שלי. מה שברגעים מסוימים יצרתי בגללו. וגם בעצם האשמתי אותך בזה.
אני האשם
אני זה שהרס.
ואין טעם לבקש סליחה כי זה גם לא ישנה כלום. וגם לא תאמיני.
אבל אם את מבינה שזה אני.
אז דעי לא רוצה ממך כלום.
רק שתביני שמצטער.
מצטער שלא האמנתי. מצטער שלא יכול לתקן.
מצטער שחווית בגללי את מה שחששת ממנו.
יש רגעים איתך שלא אשכח לעולם. נקודות רגעים של אושר מטורף של רק אני ואת הבועה אטומה רק שלנו.
את עדיין אהובה למרות שיותר לא אשמע ממך "אהובי" ותמיד תהייה לך פינה חמה בליבי.
מצטער שדווקא מהמחשבות שלי לא שמרתי עלייך.