אני נזכרת למה ברחתי מהכל
נזכרת למה נעלתי את עצמי בתוך קופסא
נזכרת בכמות הכאב שהגוף שלי סחב בתוכו
נזכרת בעוצמת הכאב שהנשמה שלי חוותה
נזכרת בניצול הטהור הזה שנרשם לי בגוף
אני לא יודעת אם מישהו אי פעם יוכל לרפא את הצלקות שנותרו מאחור..
העולם הזה גדול עליי
רוצה להחזיק אותך אבל אתה רוצה להחזיק את כולן ואני לא מצליחה.. ניסיתי, אני פשוט לא מצליחה להיות אחת מכולן..
לא מצליחה לשחק את המשחק שלך..
על אף שאני לובשת מסיכה עם פנים אמיצות, בפנים הלב שלי מתכווץ ...
רוב הזמן זה בסדר.. אבל יש רגעים....
אז אני זורקת את עצמי לתוך הדבר שאני מכירה כל כך טוב ומטשטשת כל רגש, כל מגע אמיתי עם העולם הזה..
הזהרתי את עצמי לא לרדת עמוק מידי אל מחילת הארנב איתך
אבל אני חושבת שלרגע דעתי הוסחה
לרגע הייתי עסוקה בפנטזיה על כמה טוב זה יכול להיות
לרגע הרשתי לעצמי להאמין שאני מיוחדת מכל השאר בעיניך
לרגע הרשיתי לעצמי לגלות עולם, איתך...
עולם מרגש ומסקרן
עולם של כאב ועונג בעוצמות שלא הכרתי
עולם שלא הסכמתי להודות עד כמה הוא מושך אותי..
הסכמתי לחוות איתך אותי אחרת..
הסכמתי לתת לך ללקק ולחבוש את הפצעים שאחרים השאירו מדממים בי..
לא שמתי לב..
ואופס.. אני עמוק מידי בתוך המחילה וכבר לא יודעת איך לצאת...
