בוקר כזה של שישי, איכשהו יצא שבלי לדעת סידרתי לנו קצת מרתון בימים הראשונים של הנסיעה.
ההתלהבות מהחנויות אתמול ואז ישר למועדון והיום... בוקר של סיור...
ונילי...
אבל כל דבר איתך הוא שליטה, הוא היררכי ואני חושבת שהנסיעה הזאת החדירה את זה לעצמותיי אפילו יותר אם זה אפשרי....
מתארגנים בעייפות, מאחרים...
ישראלים..
מובכת..
יום שלם של הליכה בקרב ישראלים לא מוכרים, ובכל זאת.. בנוכחותך.. אני מרגישה כל כך קטנה..
מרשה לעצמי לפעול בהתאם... לא מסתירה, לא מנסה לכסות.. מרשה לעצמי פשוט להיות...
המדריך שואל ואנחנו צוחקים..
אתה מנדב לו את המידע בפרטיות, ברגע הראשון המבוכה עולה בי, ברגע השני.. לא אכפת לי...
כל כך נהנית להיות שלך בפומבי, בחוץ, מול כל העולם...
פשוט להיות, בלי לכסות, בלי להסתיר, בלי להתנצל...
שזה קצת מצחיק כי ביום יום אני לא באמת מסתירה כלום...
אבל משהו ברחוק הזה מרגיש חופשי יותר, אחר יותר... בחוץ יותר... בלי שקורה שום דבר מיוחד, משהו בהיררכיה עבורי ובאופן שבו היא מתממשת מרגיש מאפשר יותר...
הסיור ארוך ואנחנו דיי מותשים, אבל מרוצים.. המדריך חמוד ואיכשהו יוצא שאני מספרת לו על ליינים, חנויות ומקומות ממש מתחת לאף שלו... ארוחה טעימה ועוד הליכה והליכה והליכה....
מגיעים למלון, אין זמן כמעט לנוח...
ה – מסיבה!!!
מסיבת בדסמ שנייה.. לא מוכרת...הליין הזה! כמה טירחה, כמה בירוקרטיה ובירורים! עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה אם יהיה שווה את זה דום! רק רציתי למצוא לפחות מסיבה אחת ממש טובה! ואני מרגישה שזה היה פשוט... מושלם... הרבה ומעבר לכל מה שדמיינתי ושיערתי בליבי.
הכניסה הייתה מעלת חרדה, היה שלב שהייתי בטוחה שזה לא עומד לקרות, אבל מהרגע הראשון אחרי הכניסה, מלא פרצופים יפים, בגדים מושלמים, השקעה אינסופית.
כל כך התלבטתי אם להעיז ללבוש את הבגדים החדשים! הם כל כך חשופים ... ואני? עם כמה שהתלהבתי מהם בחנות, אני אף פעם לא הלכתי עד כדי כך חשוף! אבל כמה שמחתי שעודדת אותי להעיז דום. הרגשה כמעט טבעית. אין שום דבר מוזר בהליכה עם חזה ותחת חשופים לגמרי. לא שם... שם הרגשתי לגמרי בבית. הרגשתי חלק.... כי כולם היו מושקעים, לבושים.. בדסמ בכל נשימה!!
מלא חללים ומרחבים, לריקוד, לדיבור, למשחק... חדר משחקים כל כך עצום ומלא אנשים. ויחד עם זאת לכל אחד הספייס שלו, המרחב המדויק. קשה לי להסביר במילים כמה התפעמתי שאני שם, ושאני לא מרגישה זרה אלא פשוט חלק.
שותים, רוקדים, הולכים לאיזור המשחקים. חוזרים לרקוד...
לרגע אתה מחפש משהו בארנק ואני לא מבינה, בטוחה שאתה רוצה שאני אלך לקנות לך משהו.. אבל לא!!!
אתה מוציא משהו.. מסמן לי להרים את הראש למעלה ואני מבצעת בהתרגשות.. לא יודעת למה לחכות... מניח על החזה החשוף שלי פיסת נייר ומשפשף עם מים! מתרגשת דום! קוראת מה כתוב כשאתה מסיים להסיר את הנייר ומרגישה כמו ילדה שקיבלה כוכב מדבקה בגן! מקפצת בהתלהבות מ daddy's little slut שהדבקת עליי, מאושרת וגאה...
שותים, מתפעמים מהאנשים סביבנו, רוקדים קצת עד שאתה מחליט שהולכים לאיזור המשחקים. אני מסתובבת עם תיק קטן יחסית עליי ובו כל הכלים שהבאת איתך. אתה בוחר את אחד המכשירים בחדר, ואנחנו מחכים שיתפנה. אני מסתכלת לכל הצדדים בהתלהבות והתרגשות. אף פעם לא ראיתי דבר כזה.. האורות, האווירה, האנשים..
האיזור מתפנה..
אנשים סביבנו.
זה לא כמו שאני רגילה...
האיזור של המסיבה והמשחקים מופרד. אבל גם כאן מלא אנשים. צופים, משחקים, משחקים וצופים, צופים ומשחקים. האווירה מחשמלת.
אתה ממקם אותי לפי ראות עיניך ומתחיל את הסשן.. חימום כייפי... הכאב הולך ועולה.
האווירה מעיפה אותי... תוך כמה דקות אני מתחילה לרחף...
חם.
אתה מרים את הרף עוד ועוד ועוד... דמעות קטנות מתחילות להשתחרר אבל נעצרות, שוב ושוב ושוב... ברגע מסוים אני מרימה מעט את הראש ומחפשת אותך.. מסתכלת עליך...
החולצה שקנית עם הודי כזה שחור... הרמת אותו והוא מכסה את ראשך.... אתה נראה קצת כמו מלאך המוות, השטן האהוב עליי שמחייך אליי חיוך של אמצע סשן, של טרנס, של בתוך החוויה... מרחפת ומקווה שגם אתה דום... איזו בועת ריחוף מנותקת ומשותפת...
עוד ספנק ועוד אחד... ואתה מחבר את המגיק... והוא מחרפן אותי.. אתה פוקד ואני גומרת ...המגיק לא מרפה כשאני גומרת לפקודתך שוב ושוב... זה כואב, זה מציף, המגע של המגיק כבר מחרפן אותי ואני מתחננת דום...
אתה חוזר לאימפקט והמעגל נמשך..
אימפקט ומגיק..
רגע של עצירה להשפרצה...
מחזיר אותי לתנוחה ושוב אימפקט...
לא יודעת כמה זמן...
הכל מרגיש לי שקרה ברגע...
אתה שואל אם לעצור, אני בוכה ואז מחייכת ומנערת את הראש... אני רעבה... ונראה לי שגם אתה... ממשיכים עוד ועוד ועוד... מחול מוזר שכזה... כאב מדויק כזה שמעיף אותי כל פעם עוד קצת למעלה...
שתי מכות חזקות ומדוייקות, אחת לכל צד, שוברות אותי סופית!
ואני פתאום קולטת, שזה בעצם הסשן הראשון שלנו אי פעם שאני אומרת דיי, שאני באמת נשברת מבפנים ומתחננת, מבקשת לעצור. שאני יודעת שהגעתי לרף שלי.. זה מעולם לא קרה.. תמיד אתה המבוגר האחראי שעוצר לפני שאני אהיה במצב של נזק לעצמי...
אתה אוסף אותי לחיבוק ארוך. מלטף...
אני נותת לבכי לשטוף אותי ואת האיפור שעוד נותר...
דרינק...
חיוך שלא הכרתי כמוהו מרוח מאוזן לאוזן... לא מצליחה להוריד אותו לרגע...
הולכים לרקוד.. רוקדת מולך עם המניפה הגדולה ודואגת כל הזמן להיות מולך, לנפנף חזק לעשות לך רוח, לעשות שיהיה לך הכי נעים שאפשר... המוח מנותק ונוכח בו בזמן...
החושך, האור המתחלף, הכאב בכל תנועה, החשיפה הפיזית, התעוזה לעצור, הנפנוף האינסופי ... הכל ביחד מעיפים אותי, אני מרחפת במחוזות לא מוכרים...
אחרי זמן מה אתה מציע שנתקפל... אני תוהה מה השעה וקולטת כמה זמן עבר... מרגיש לי כאילו עברו שעה אולי שעתיים כשבעצם היינו שם שעות!
שעות של שכרון חושים! של כניסה ליקום מקביל... סשן ארוך שלפני שנה לא הייתי חושבת שאוכל בכלל להיות חלק ממנו... אני מרגישה שאני צועדת על ובתוך ענן... תחושת אופוריה שעוטפת כל חלק בתודעתי...
חוזרים למלון ואני בוחנת את עצמי במראה, את המדבקה, את הביגוד, את הסימנים המושלמים שהשארת עליי.. החיוך עוד מרוח וכך גם כל האיפור...
עוד תמונה, שתיים למזכרת...
חיבוק ארוך והוקרת תודה ענקית על יום מושלם תחתיך...
לילה טוב דום שלי...
