הערות שוליים במסע המופלא

בשרשת האין סופית הזו של אירועים "אקראים" , שבסופו של דבר מצטברים לחוויה כוללת שנקראת
(הסיבוב הזה של הוויה ),
המסע שאנו עוברים בין הדיונות , המצפן שמטעה לפעמים , כאשר אנו בטוחים שעיבדנו את המפה ,
שאנו לא ממש יודעים מהו היעד הסופי...

אז אנו פוגשים נווה מדבר , שלרגע קטן אחד מאפשר לנו לעשות מנוחה, להנות מהיופי שסובב אותנו , אולי עפילו להתענג על העייפות שאנו חשים, להפנים את החלק של מסע שעברנו ולחשוב על דרך שמחכה לנו , לחשוב על שארית המסע עם ציפיה והתרגשות ולא עם עייפות כבדה...

אנשים יקרים שפגשתי פה ,

אתם הנווה מדבר עבורי ,

אני מודה לכם,

מוקירה אתכם ,

ובאמת אוהבת

מיקום גיאוגרפי - חוות סוסים אי שם בצפון

מיקום מדוייק - מנז'- מעגל גדול בו מתנהלים שיעורים

מיקום שלי - על גב של הסוס , מתרגלת "טרוט" (מקצב הליכה של סוס, דורש מרוכב לבצע פעולה של "קום - שב" בשביל לא להציק לסוס)

מיקום המדריכה - ליד הסוס .

מיקום יד ימין המדריכה - על הטוסיק שלי

מיקום יד שמאל של מדריכה - מחזיקה שוט (בשביל סוס)

על כל פעולת ה"שב" אני מקבלת מכה על הטוסיק

התהליך זורם , אני נכנסת לקצב , לפעמים טועה בכוונה 😄

למנז' נכנסת קבוצה שחזרה מטיול , צופה במתרחש ...

5 דק אחרי זה מנהל החווה עונה על שאלות איך הופכים להיות מדריכי סוסים


יום נפלא לכולם

"שני קווים ישרים לעולם לא יפגשו" (חוקי גאומטריה)

שני מסלולי החיים שלעולם לא יחצו , שני תסריטים שלא יספרו את אותו סיפור .

הgrand finale של שניהם לעולם לא יהיה זהה

או שכן ?

אני לפני 3 שנים

אני עכשיו

האם הייתי יכולה להגיע לאותה נקודה בשני המסלולים

האם הGrand Finale שלי לפחות באחד מהם יכול להיות אושר

במהלך כל חיי , בתקופות הנכונות נכסו להם לחיים כל מיני מדריכים.
את חלקם ביקשתי , את חלקם פשוט קיבלתי, חלקם נכנסו לחיי במקרה לא תחת כותרת של מדריך,
מכולם למדתי, מכולם השכלתי .
לא את כולם אני זוכרת , אבל אני זוכרת את מה שלמדתי ..

איך שהוא אתה נכנסת כל כך בטעות אבל כל כך בכוונה תחילה לחיי .
לא ביקשתי, לא רציתי , לא תכננתי , ועפילו כל כך התנגדתי לך , כל כך לא רציתי לקבל את מה שרצית לתת.

רק עכשיו אני מבינה כמה זה היה חשוב, כמה זה הכרחי , כמה לא אוכל לתאר את חיי עם לא הייתי עוברת את זה.

עכשיו כשאני מגיע לעוד נקודה , לעוד מבחן גמר , לעוד מסלול סינון ,

אני מבינה שהדבר שלא לימדו אותי כל המדריכים שלי = איך להפסיק..איך לצאת

האם זה יהיה אתה ? או שזה שיעור שאני חייבת ללמוד לבד

זה השיר שאני הולכת להתחתן איתו בפעם שניה 😄

בוא נראה .. איפה טעינו...

הוא : מותק נכון שמגיע לי קפה ?

אני : למה?

הוא : זיינתי אותך כל כך טוב אתמול בלילה!

אני : איך הגעת למסקנה הזו?!

הוא : את ביקשת שאני אפסיק כי את לא יכולה יותר!!!


מבקשת את עזרת הקהל....חשוב לא לתת לזה לקרוא שוב

הסיפור...
היו היה ארנב לבן , הוא כולו לבן , רק בקצה העוזן שלו היו לו משולש שחור. הארנבים הלבנים לא קיבלו אותו, כי הוא לא היה לגמרי לבן , וארנבים שחורים לא קיבלו אותו כי משולש קטן שחור לא היה מספיק.

לאור ביקורי בנו לימיט..
אני מתחילה להבין את הערנב..אני סוטה מידי בשביל ונלים וכנראה ונילית מידי בשביל מבקרים כאן

"סע לאט, אנו ממהרים!" , היה אומר בן גוריון לנהג שלו.
אף פעם לא הבנתי את זה, איך אפשר לנסוע לאט, איך אפשר לא לפרוץ, לשים את הרגל על הגז ולטרוף את הכביש, את הדרך, את החיים, במיוחד אם אנו ממהרים..

לאט לאט אני מתחילה להבין את המילים, המסע המהיר ועוצמתי ביותר חייב לעבור בנסיעה איטית..אחרת גם נאחר וגם לא נראה את הדרך

עננים וורודים אמרו לי בוקר טוב ,
הזריחה החדשה והיפה בירכה אותך ליום חדש ,
עייני העייפות ניסו להתרכז בכביש , לעמוד בפיתוי לעצום אותן בשביל להעביר בראש שוב את החוויה.

מסיבת פורים בנו לימיט.. בכלל כניסה לנו לימיט , משום מה כניסה לתוך המועדון תמיד הייתה עבורי מקלחת קרה של מציאות , לאומת דימויים שהיו אצלי בראש.,

אתמול זה היה שונה, האווירה , האלכוהול, אולי הטעם של סקס צהריים שעוד נשאר לי על הלשון , אולי כל השינויים שאני חשה בפנים סוף סוף מקבלים מעטפת של מציאות, אולי גם הכול ביחד - אבל זה היה שונה = חד משמעית לטובה.

כל הרעב שחשבתי שאני מרגישה לפני כן , עכשיו באמת היה , כל הריגוש שחשבתי שחשתי בעבר פתאום באמת היה.

שיטוט בין החדרים...ההחלטה האם להיכנס או לא להיכנס, למה הפעם בכלל לא היה היסוס, למה הפעם לא הייתה שום מחשבה שניה,

למה הפעם כל נהנתי לשלוט במצב , כל נהנתי לזיין מישהי, לפקוד על כל האחרים לא לגעת בי, להרגיש את השליטה,
עליה, על בן זוג שלה, על כל מי שהיה בחדר , הכי חשוב שליטה על עצמי

פתאום זה מהנה ,פתאום זה משכר ,

לא צריכה שמישהו יעשה איתי משהו..רוצה אני לעשות דברים...

מענין אם זה יחזור על עצמו

בכל אופן - בייבי , הצלחת בגדול! אני אולי עוד לא ב100 אחוז שם , אבל אני מתחילה מאוד להינות מהדרך .

נ.ב.- אסף, תודה שלא נתת לי ללכת הביתה :)

אני נמצאת במקום הנפלא ביותר .. על חוף ים , שוכבת על מיטת שיזוף, שומעת את קולות מבקרי החוף, עיני עצומות וגופי נתון לחסדים של שמש ואוויר של יום מקסים זה.

האור החשוף שלי נותן לרוח לחבק אותו , לשמש לנשק אותו,
כל תה שלי בגוף מחכה ומצפה לנגיעה הבאה. כל תא שלי בגוף נמצא ברגע הזה.

כל תא , למעט תאי המוח .
המוח מעדיף לחזור אל הדירה שלך , ולהרגיש את הנשימה שלך על האור שלי , את הידיים שלך על הגוף, לתת לך ולא לאוויר לשחק איתי.

הפעם לבקש ממך להשתמש באטבים ,להתמכר לתחושה שלהם .

עוד שניה אני אפתח את העניינים ואני אבין שאני בחוף שוב פעם.. אבל הקפיצה אליך הייתה נהדרת