חלום מתגשם

חזרתי הביתה עייפה וישר הלכתי לישון. קמתי עם כאב ראש נורא חזק לא יודעת למה. לקחתי כדור וניסיתי להמשיך לישון אבל לא הצלחתי להירדם. כל כך כאב לי שהרגשתי כאילו מישהו לוחץ לי בכוח על שתי האוזניים מהצדדים ומועך לי את הראש וכל תנועה קטנה שעשיתי זה עוד יותר כאב. שכבתי במיטה ולא יכולתי לזוז ואפילו בקושי יכולתי לחשוב. ואז גבירתי התקשרה ורק להגיע לטלפון ולענות היה בשבילי מאמץ. עניתי לה בקושי והיא ישר שאלה אם אני מרגישה טוב כי היא הרגישה בקול שלי שאני בקושי יכולה לדבר. אמרתי לה שכואב לי הראש נורא והיא שאלה אם לקחתי כדור ואמרתי לה "כן גבירתי". היא אמרה שאני אנוח והיא תתקשר אחרי הצהריים ואני אמרתי לה "לא... בואי נדבר עוד..." אבל היא אמרה שלא כדאי ושאני באמת צריכה לנוח ודווקא הרגשתי שהקול שלה עושה לי טוב אבל באמת הייתי חצי מתה וזה היה אגואיסטי מצידי לבקש לדבר איתה כשאני ככה.

אחרי כמה זמן ששכבתי ככה הכאב קצת נרגע אבל התחילה לי בחילה וניסיתי לקום לשירותים וממש היה לי קשה ללכת. ניסיתי להקיא אבל לא הצלחתי והייתי כל כך חלשה שהתישבתי שם על הרצפה ונשענתי על האסלה אפילו שזה בטח נראה מגעיל מהצד אבל לא יכולתי אחרת וגם לא ממש ידעתי איפה אני. קמתי משם בקושי והלכתי למטבח להכין לי קפה ואמא שלי שאלה למה ישנתי עד כל כך מאוחר ובכלל לא שמה לב שאני בקושי עומדת. אמרתי לה שאני לא מרגישה טוב ושכואב לי הראש והיא אמרה לי "להביא לך כדור מותק?" וזה עיצבן אותי שהיא ככה לא קולטת מה קורה לי ולא חושבת שאולי כבר לקחתי כדור לבד. אמרתי לה "לקחתי כבר תודה" אבל מרוב שהייתי חלשה אני לא חושבת שהצלחתי שזה יצא כועס כמו שרציתי באמת. היא הציעה לי ללכת להתקלח אבל לא היה לי כוח לזה וגם אני תמיד אוהבת שהריח של הסבון של גבירתי עוד נשאר לי על הגוף וככה היא הזכירה לי וכשהיא לא שמה לב הרחתי את היד שלי ועצמתי עיניים.

בצהריים הכאב שלי נרגע אבל עוד הייתי חלשה ועצבנית ואמא שלי אמרה לי להתכונן כי צריכים לצאת לארוחת צהריים אצל דוד שלי ואז כבר באמת צעקתי עליה שהיא לא רואה שאני חולה ואין לי כוח לזה ושאולי היא תדאג לי במקום לדאוג לא לאחר. היא אמרה שהיא כן דואגת לי ושהיא לא מבינה למה אני כל כך כועסת ואמרתי לה שלא משנה ושרק תעזוב אותי וממילא אין לי תיאבון וככה גם בסוף לא באתי איתה לארוחה ונשארתי לבד בבית.

כשהייתי לבד גבירתי התקשרה ושאלה איך אני מרגישה ואמרתי לה שקצת יותר טוב אבל שעכשיו אני מרגישה חרא בגלל שרבתי עם אמא שלי. היא שאלה על מה רבנו וסיפרתי לה הכל והיא רק אמרה "טוב..." כזה מהסוג הלא מרוצה שלה. שאלתי אותה "מה?" והיא אמרה שנעזוב עכשיו ואולי נדבר על זה כשאני ארגיש יותר טוב אבל זה עוד יותר שיגע אותי כי ידעתי שיש לה מה להגיד על זה ולא רציתי להיות הילדה המסכנה שלא אומרים לה בגלל שמרחמים עליה. אמרתי לה "בבקשה תגידי לי נו..." והיא אמרה "אני מנסה להתחשב בך ומה שאני מקבלת ממך זה נו?" והיא נשמעה פתאום מאוד כועסת וישר אמרתי "סליחה גבירתי לא התכוונתי לזה" והיא אמרה לי "אמרתי לך שלא כדאי שנדבר כשאת לא מרגישה טוב". אמרתי לה "לא גבירתי באמת שאני מצטערת ואני כבר מרגישה יותר טוב" והיא שתקה כמה שניות ובכמה שניות האלה פחדתי נורא ואז היא אמרה "תקשיבי לי טוב עכשיו. כשאת צריכה לנוח אני נותנת לך לנוח, אבל אם את רוצה לדבר אז תדברי כמו שצריך. אף פעם אל תגידי לי נו ו-די וכל מיני מילים שאת צריכה לשמור לשיחות עם חברות שלך" ואני תוך כדי שהיא דיברה לא יכולתי לנשום והתישבתי על הרצפה ונשענתי עם הידיים על המיטה שלי ואז אמרתי לה "סליחה גבירתי אני כל כך מצטערת אני בחיים לא אדבר אליך ככה באמת" והיא אמרה "יש לך מזל שאת לא לידי עכשיו. אני כל כך כועסת עליך" וממש הרגשתי איך אני רועדת ורציתי להגיד לה "די" אבל המילה הזאת נעצרה לי בראש כי לפני רגע היא אמרה לי לא לדבר ככה ויכולתי להרגיש איך היא כועסת עלי דרך הטלפון אז רק אמרתי שוב "סליחה גבירתי" כמה פעמים. היא אמרה "חבל ואני כבר חשבתי להזמין אותך למחר בערב" והתחלתי להתחנן ממש "בבקשה גבירתי אני אבוא ואעשה מה שתבקשי בבקשה תני לי לבוא" אבל היא אמרה "אולי. אבל קודם כל אני רוצה שתתקשרי עכשיו לאמא שלך ותתנצלי על איך שדיברת אליה. אין לך שום הצדקה להתייחס אליה ככה כשהיא רק דואגת לך" ואני שתקתי כי לא רציתי לעשות את זה אבל גם פחדתי להגיד לגבירתי שאני לא רוצה אז היא אמרה "שמעת אותי?" ואמרתי "כן גבירתי" ואז היא אמרה "תעשי את זה עכשיו ותתקשרי אלי אחר כך" וידעתי שאין לי ברירה אז אמרתי "כן גבירתי" והיא אמרה "אל תעבדי עלי את שומעת? תתקשרי ותתנצלי עכשיו ברגע זה" ואמרתי שוב "כן גבירתי" והיא סגרה.

הידיים שלי עוד רעדו אבל לא רציתי לחכות והתקשרתי לאמא שלי. היא שאלה אם אני מרגישה יותר טוב ואמרתי לה שכן ואז אמרתי לה שאני מצטערת על איך שהתנהגתי קודם ושזה רק כי כאב לי הראש אבל שגם זה לא סיבה ואני מתנצלת. אני לא זוכרת אף פעם שעשיתי דבר כזה והתנצלתי לאמא שלי וזה היה מוזר ואולי גם לה אבל היא אמרה "זה בסדר מותק רק תנוחי ואני אבוא אחר כך בסדר?" ואני אמרתי "טוב אמא" ובאמת הרגשתי קצת יותר טוב אפילו שזה היה לי קשה. אחר כך התקשרתי לגבירתי וזה היה עוד יותר לא נעים מלהתקשר להתנצל לאמא שלי. היא ישר שאלה "התנצלת?" ואמרתי לה "כן גבירתי ואני מתנצלת גם על איך שדיברתי אליך אני יודעת שלא הייתי בסדר" והיא אמרה "טוב. ואיך את מרגישה?" ואמרתי לה שאני מרגישה טוב ופחדתי לשאול על מה שהיא אמרה לגבי מחר. היא אמרה "אין לך מושג כמה אני כועסת עליך" ואני שוב אמרתי סליחה והיא אמרה "אני מעדיפה שתביני איפה את לא בסדר ולא תדקלמי לי סליחה". זה כאב לי שהיא אמרה את זה כי באמת התנצלתי מהלב אבל זה כאב לי כי היא גם צדקה וכאב לי שהיא כועסת כל כך ולא ידעתי מה לעשות. ואז היא אמרה "חשבתי להזמין אותך מחר" ואני ישר קפצתי ואמרתי "כן בבקשה גבירתי אני רוצה לבוא בבקשה" והיא שאלה "את בטוחה שאת רוצה?" ואמרתי שוב "כן גבירתי אני בטוחה אני אהיה טובה בבקשה". היא חשבה רגע ואז אמרה "טוב. תהיי פה בשבע וחצי" ואני עוד הייתי על הרצפה כאילו אני לידה ואמרתי "תודה גבירתי תודה גבירתי".