לפני שנתיים. יום רביעי, 12 ביוני 2024 בשעה 20:25
היום הצצתי על התמונות הישנות המשפחתיות, מהתקופה שהייתי זומבי, חסרת רצון לחיות עם עיניים כבויות.
לא תמיד הייתי ככה, למרות הטראומות המרובות מהילדות ועד שהכרתי את הגרוש, עדיין היה לי ניצוץ בעיניים וחלומות על עתיד ורוד יותר.
הוא לא האשם העיקרי, אפשרתי לו להפוך אותי לכזאת, היה לי הרבה יותר קל להאמין שאני מקולקלת ומטורפת והוא הנורמאלי והיציב.
הייתי עדיין ילדה שרצתה לרצות את ההורים, להתחתן עם מישהו שירסן אותי.
הוא בהחלט ריסן, החשק המיני מת כמעט מיד, החברים התחילו להתמוסס ולתפוס מרחק, הביטחון העצמי ירד מתחת לבלטות והכל נצבע באפור.
מביטה בתמונות ונזכרת, איך הוא אנס אותי בטיול האחרון שלנו כמשפחה, איך הוא מחבק אותי בתמונה עם חיוך צבוע בבוקר שאחרי כשאני לא יכולה לראות את הפרצוף שלו יותר ולא רוצה לחיות.
כמה לילות וימים הוא סחט ממני סקס בכוח או בהפחדות או במקרה היותר נעים דרש שאסתובב והבטיח שיגמור מהר.
כמה התעללות נפשית, פיזית וכלכלית עברתי עם האדם הנורא הזה, כמה חסרת ערך הוא גרם לי להרגיש.
צרחות, הצקות, הטרדות, השפלות, נעילות, שקרים ובגידות, התעללות בילדים ואין סוף מניפולציות מרושעות שכמעט גרמו לי להתאבד.
אני רואה אותי שם בתמונות, כל כך מוזנחת פיזית ונפשית, כל כך שבורה ועייפה מהכל ופתאום אני מבינה שניצלתי, ניצלתי מלהיות עוד כותרת בעיתון. עוד אישה שנרצחה על ידי בעלה הפסיכופת הסמוי שנראה כל כך נורמטיבי ותמים ממשפחה במעמד גבוה.
כמה אומץ היה לי, לקום וללכת עם חשבון בנק חדש ובו 0 שח, בלי הורים שיתמכו ויעזרו, הרמתי את עצמי מהבוץ הזה לגמרי לבד.
מסתכלת על עצמי, כמה צמחתי, כמה למדתי, כמה התמודדתי לבד מול כל העולם וכמה כואב לזבל הזה שלא התרסקתי.
כמה אני חזקה, כמה חלומות יש לי וכבר הגשמתי, כמה אני אוהבת את המיניות שלנו ואת המגע שלך. כמה החיים טלטלו אותי ובכל זאת תמיד נחתתי על הרגליים.
לפעמים תמונות משפחתיות משקרות, הרי את הדברים המזעזעים שומרים בבטן ומחייכים כשצריך.
זה בחיים לא יקרה לי שוב, לא אהיה במקום שרע לי, לא אסבול יותר רעל של אף אחד, אני יודעת מי אני עכשיו.
