Bluemorfo's dream

אז כלבה. אבל עד הסוף. 

כלבה כשרה לפסח. 

הכי חגיגית ואמיתית. 

עם חצאית לבנה. 

מבט של פלזמה. על 4. 

כלבות כאילו יש בכל פח זבל. 

רוצה? תקח!

אבל עם כלבת, בלתי צפויה, חזקה בטירוף שלה. 

ומאוד רגועה ונחושה. 

גשם.

מכניס אותי פנימה , לתוך הבית. לתוך השקט של הקירות, לתוך המחשבות שלי עם עצמי, לתוך פרי עשייתי.

הגשם מעמיד אותי מול החפצים הקטנים שנאספו בכזאת קפידה פנימה. 

הנה, התמונה שצילמת אותי פעם תוך שיחת לילה בווידאו בלי שאשים לב.

אני מסתכלת עליך בעיניים אוהבות, סקרניות. 

הספר שקניתי "כוחה של נחישות".

כל זה פתאום צף לי מול הפרצוף. 

מנסה להבין, למה אני לא זורקת את זה?

זה דף שהשארתי מאחורה. 

וכן, אזרוק. 

מבינה פתאום שמיותר להשתקף בעינים של משהו שלא קים. זה כמו חיי צל. 

כמה אור יש בתוך הבית. כמה אהבה ושמחה. 

כמה פשוטות המילים האילו. 

הגשם.

הוא השולט הכי טוב כרגע. 

רגוע, בלתי מעורער. לא צריך לחשוב מה ללבוש לא אכפת לו באמת. אין לו משהו בפנים שאחפש. לא צריכה לחשוב לוותר עליך או לא. 

כך אני רוצה אותך. 

תמיד פה. שלא תיעלם.

לא אוותר. 

תהיה גשם. 

התקבלה.

בישיבת השדים והפיות המורחבת. 

נחתמה התכנית. 

נכתמו הסדינים

בדם ודמעות. 

והחמדנות ששוררת בעולם - גם אצלי. בטח גם אצלי כי כל רעיון בהישג היד שלי.

אתר בנייה, תעלה באמצע שום מקום, על פגוש של הרכב שלך, בשירותים, תלויה, קשורה, מפוסקת על השולחן, בבית קפה , בים וביבשה, עם גבולות , בלי גבולות, שיחת כריות, חיבוק עדין, חנק, מחטים. עם נעלים, בלי נעלים, שחור, וורוד, אדום, לבן, 1, 2 , 3, 4, 5, 6, 7, 8. 

כמו זבובים, כמו לא זבובים. 

ועוד הרבה חלומות שלי ושלך. 

חלק כבר לא זוכרת. 

מיליון מבטים ... חסרי פנים. 
מתי מתבייתים?  מתי מניחים את הראש?

מרגישה כלבת פחי זבל שמחתתת אחרי רוחות רפאים ברחובות הקרים והאפלים. 

אוהבת חורף - בחורף פחי הזבל פחות מסריחים. 

אופס... עוד הודעה "אנו צריכים לדבר". על מה? 

על מה יש לך לדבר איתי? 

מי אתה בכלל?

עוד סרט בו יש פתיחה אמצע, נקודת שיא וסיום?

לתיוק!

בעצם... 

היה לי חלום שתזיין אותי בחדר זבל. 

המפגש הבא שלי אקבע בחדר זבל. 

בתיקייה חומה עם גומייה שמשמיעה צליל מעצבן כל פעם שנוגעים בה אתייק את חתיכת הזכרון הלא נחוץ. 

אתייק את המחשבות והמבטים ואת כל מה שכרגע לא רלוונטי.

כדי שיהיה בטוח יותר-אכניס לשמרדף שקוף שלא אתבלבל בין קטגוריות ונושאים. 

אדחוף מתחת לכולם שלא תעיז להציץ החוצה עם הספקנות וחמדנות שלך. 

אנקה שולחן, אדליק נרות, אמלא אמבטיה ואכנס לטבוע באגם של אושר. 

כמה אושר יש בהזדמנות לפתוח תיקיה חדשה. 

מטוהרת וחדשה אקום  זוהרת ורכה כמו עוף חול מוזהב. 

נושמת, שמחה, מלאה בתשוקה ויצר החיים. 

יפה מתמיד. 

בבוקר מישהו אמר לי: השתנה בך משהו. את מוארת. 

תמיד כשאומרים לי את זה אנשים שלא מכירים אותי באופן מלא (אם יש כאילו בכלל שמכירים אותם) אני מתקנת את המצפן ויודעת שזה כיוון הלאה. 

רגע. רק נולדתי, לא הספקתי לגדול ולהצמיח עור. 

זה המקום הנכון להוציא שמרדף חדש ולהתחיל למלא אותו במשהו רענן, קליל, נעים, מאוד, אמיתי. 

נעים לי להיוולד בפתח האביב , נעים לראות איך כל שאיפה ממלאת אותי בחיים, לנשום רגוע עד שהדלת נתרקת והעולם מתנתק ואני תלויה במרכז הכובד ללא משקל  נאוצה במבט שלך- קיימת רק ברגע נתון עבור שנינו - זה לא כל כך משנה האם אתה יורק או מצליף בי, לא זוכרת את רצף הפעולות, הכל הופך ליחידת זמן מוצקה בה אני לא מפוקסת כמו נץ , אני פלאזמה, ללא מוח, העיניים עוקבות אחרי בלתי נראה, פקוחות, הלק מהיצירה ויוצרת בעצמי מתוך הגוף שמקבל תכונות לא רגילות מבעד לדלת. 

יקיצה טבעית... כמו אחרי הרדמה כללית. 

שיחה קטנה על כלום, גם אם אילו ההצהרות שלך על החופש וחוסר שביעות רצונך. הם הפחדים שלך. ידוע. 

מאיפה לקחת  את זה פתאום?

תגע בי שוב, אל תפחד... הלאה... 

או שאני מקימה מתים לתחייה? לא בכוונה... 

מאמינה בחיים. לא מאמינה במוות. לא רואה רוחות. ממטר. 

אני ייצור פשוט, חי ובועט. 

צריכה אותך לעוף, אל תקח את זה ממני. צריכה אותך שותף. לבד יכולה הרבה דברים, אך למלא תיקייה מחדש לא תצליח בלעדיי - יהיה לך קשה לגעת בעוד כוס, להריח שיער של עוד מישהי. לחסום נשימה זרה. ללטף בשקט עור קר שלא חדרת אותו. לזרוק  על הרצפה ולהינות מהמראה שנוצר ,להיות נוכח בעוד הרפתקה מוזרה. להאמין שזה "הקשר המיוחד שהולך לך להיות",  עוד היכרות בצימר של כלום. זה מפיל אותי כל פעם מהפסים.

החמדנות לעוד- שלי ושלך. היה כל כך מדהים - אולי אפשר עוד יותר מדהים? 

אולי דווקא שכל כך טוב יש מקום טוב טוב טוב הרבה יותר? 

לא. אין. 

מניסיוני הדל. 

20 שנים לפחות בכל הרבדים וחוויה שצברתי אותה בארגזים. 

Stop!

כששליטה מתחילה להיוולד מבפנים זאת חוויה משונה, אך מאוד עוצמתית. אולי לא תצליח להרים. לדעתי כן. 

כשאתה נרדם יש לך גוף חם כל כך - כי אתה חי. 

משהו מעבר זה בונוס. 

תחייה. 

עיניים בוהות קדימה.

הן ממוקמות בחלק הקדמי של הגוף. שמת לב?

הרי הגוף בנוי לפי תכנית גאונית המאפשרת את המיטב עבור השגת צורכי קיום בסיסיים והמשניים שלעיתים הופכים לבסיסיים.

הצורך להישלט הוא צורך משמעותי אצלי במקום כזה בו יש מקום מוגן ל ה כ ל . 

סליחה ומחילה🤣 גם מקום בטוח לאהוב. 

מניסיוני המקום של שליטה מניפולטיבית זה מקום בו נמצאת הנבחרת שלי ב"כלוב".

דעתנים ,יפים ואמיצים, הכי מיוחדים.

מיומנים ברמה כזו שאני לפעמים חושבת שאני נמצאת בסרט. לרגעים דרך העיניים שבוהות קדימה אני מתמזגת עם העלילה ומטמיעה פנימה את המתרחש, מוסיפה את עצמי לראש הבמאי והנה - כדור הארץ נעלם. 

נפתחת. בשבילך. הופכת לתמצית של מבט אחד שלא יעלם לך בחיים - יכנס כתא לגוף שלך. 

נפתחת עד הסוף. מסתבר שיש לי המון פתחים. 

רק הסרט... הוא תמיד נגמר. 

העיניים פולטות את המראות, הגוף משחרר את התחושות, הלב ...מסרב להיסגר. 

הוא זה שאיפשר להתקיים לכל הכישוף הזו ונתן לך מקום בו עפת והתרסקת ... שאירח אותך - את הזין שלך, ראש שלך, כל כולך. 

זיינת אותי בלב. זה היה זיון הכי טוב שלי בחיים. לא בכוונה זדונית.  למצוא כוס לזיין זה משהו אחד. להזדיין עם הלב שלי , כי לא היה לך בסביבה אחד מיותר לזיין. כמה נהנתי. 

לא פחות ממך. יותר. הרבה יותר.אתה מלך. 

איתך לא אפחד לעשות כלום. העיניים שלי יחפשו אותך הבכל מקום.את הכל ועד הסוף. 

רק העיניים במקום כזה מטעטע... מזל שהן מקדימה. 

אני שונאת אותך. 

 הסתובבתי והסתכלתי מי מאחורה?

מי כרגע מאחוריי?

יגידו בעלי חוסן נפשי - את. 

לא. אני בעלת העניים. יש לי גם הגיון בריא - אם העיניים צמודות לראשי אז הן לא יכולות להיות מאחוריי. חוקי הלוגיקה עוזרים לשמור על השפיות. 

אז אני שפויה.

מאחוריי אין אף אחד. 

מלפניי עולם קולנוע.

אוהבת אותך. 

וכרגע נחזור לענייני אמון ובטחון ביחסי שליטה. 

אני כן.

אף פעם. 

אני יודעת לפי ההתכתבות איזה זין יש לך ומה רמת הזקפה שלך.

אני מריחה אותך כשאתה מזיין מישהי אחרת

אני לא סובלת לדעת. 

וכשזה קורה יש מין תכונה כזו-האדם מעלים את מחשבותיו כי הן לא מסתדרות לו מבחינה לוגית- יוצרות סתירה (סטירה). 

אבל אני אישה פשוטה. 

ואז אני בוכה. פתאום. בלי סיבה כשבוכים על מישהו מת.

תמות. אם בא לך. אני אחיה. 

כי הגוף הוא יצור מתוחכם , הוא מסוגל למסור את עצמו ברמה מולקולרית. לתת, להניח את עצמו פרוסה על השולחן בלי הכרה , מתמוססת תחת העור שלך כשאתה מזיין אותי כמו סוסה מטורפת. 

כשאתה מחזיק אותי במרכז הכובד שלי ואני הופכת חלק ממך. 

כשאני הופכת חור חסר משמעות בזמן שאתה לוקח כל מה שאתה רוצה. קח את הכל. לא אהיה במקום חלקי. זאת הפריווילגיה שלי - להיות כולי שם. 

לפרפר מגמירה מטורפת, רועדת בכל הגוף. כמה אני מעריכה אותך ברגעים האילו. אתה הופך למרכז היקום שלי. 

כשאתה מושך אותי כמו גופה כדי להתאבד בתוכי. 

כשאתה מתנפץ לי בפה ומתרסק לכמה שניות לעזעזל. 

כשאני משפריצה עליך את כל הנפש שלי. 

לא צריך נפש-פצצת אנרגיה מטורפת. שם אני פוגשת אותך. 

פתאום הגוף מרגיש דליפה...

החיה שבי לא מוצאת את הפינה ומסתובבת בכלוב רעבה, כועסת ומשוגעת. 

פה אני מגייסת את מיומנות הנשלטת ומוציאה את עצמי בשיערות מעל המים. נסגרת ומתבצרת. מעמידה שומרים מסביב ומחכה. 

מחכה שתבוא ותלחם עליי.

או לא. אני כנועה... נכנעת הכוונה. 

אפילו לצפות בהתחמקות המתוחכמת שלך מול עצמך. 

אבל אם תבוא. שוב תקבל את הכל, כי אני מוכנה לשלם את המחיר .

כשלוקחים כלב, לוקחים בחשבון שהוא ימות לפנייך. 

הבטחתי לעצמי לא להיות עצובה בגלל שכלב ימות . 

Tango under the rain. Great moves / DANCE FLOOR

מה משמח אותך?

תחייכי...

נשים בלי חיים...

נשים פצועות...

תהיי "את"...

כשאני מתכתבת איתך מהמקום הבטוח שלי , מהאימפריה הקסומה שלי בה אני מוגנת ועטופה , אני משנה פרצופים כל פעם-לומדים את זה עם השנים.

להיות מתאימים לסיטואציה. וכל פעם עדיין   "אני". 

להיות לבד זאת לא הבחירה שלי-זאת המציאות המורכבת שנוצרה. 

אני כל כך מעריכה אותך, את היותך גבר, היותך נמצא עדיין איתי. 

הכוח שלך לחולל בי יצר החיים של אישה. 

בשיחות הכי פשוטות שלנו.

אני רואה אותך, נותנת את עצמי קודם כל, קשובה לכל תנועה שלך, כל מילה. 

המקריות של ההיכרות בינינו. למה נפגשת איתי?

כי הרגשת שיש בי את המשאבים הנחוצים עבורך. לא היה אכפת לך האם אני שמחה או עצובה- המשאבים שאני מהווה עבורך. 

אנגר של משאבים נדירים. 

יש לך מפתחות של האנגר הזה. 

הפוסטים שלי ,שמתי לב, לא שמחים... 

רק אזכיר לך שמאחורי המלאנכוליה הזו (שזה מצב של התבוננות עמוקה ולא "מרה שחורה")

עומד יצר החיים ושמחה מטורפים. 

קשר שליטה בו אני זקוקה הוא המקום בו השמחה והעצב נעלמים. 

אני מולך. גבר-אישה. 

לא שלישיות ורביעיות. זה למסיבולבולים. 

הקשר... הצורך במרחב שנוצר תחת העיניים שלך-כמו תחת שני רדארים רגישים. 

אתה מחזיק את הפנים שלי ואומר איזה פלא אני... ואני בוכה כי לא מאמינה שאני פלא. אני מתביישת לשתף אותך בזה ומשאירה אותך לראות את היצירה הזוהרת שלך. 

בוכה מחוסר אונים. 

הנשמה שלי בוכה. היא איתך...

אני מאוד גאה להיות בסיטואציה בה אני פרוסה ופתוחה לרווחה. מאושרת ומאירה מבפנים. 

וכשאני מסתכלת מהצד אני לפעמים לא מאמינה שהייתי שם.

לפעמים גדול עליי להכיל את אשר קרה שם. כשהמחשבות הללו מבקרות אותי - אני נסגרת ונסוגה- וכל פעם מחדש מקימה את מגדל השמירה שלי. מטפסת לשם וממתינה. שוב עצב. ושוב אתה מוריד אותי למטה והעצב נעלם, גם השמחה.