Bluemorfo's dream

זין.

אני לא יודעת מה אכלתי היום. ואתמול.

יומיים החלומות חזרו אליי בלילות.

כאילו חלומות של עיבוד מידע מטומטם שלא היה זמן להתייחס אליו. 

כמויות מידע שמגיעים לשולחני לעיבוד אדירות. 

באמת ניסיתי לנפות ולא להתייחס לחלק מהדברים. אך הם ניצבו לפניי כמו "עצור!" מבעד לפינה והבנתי שאין מנוס. 

חזרתי להיות מפעל קבלת החלטות, בקרה, שימור-שיפור, למידה. 

אבל החלומות... העדינים שלי, בהם מותר להיות עצובה ושמחה - חזרו אליי. 

ממש דריםפארטי. 

היום אחכה לעוד חלום. הזמנתי לי הפעם משהו מיוחד. 

של מי החלומות? 

לפחות החלומות? 

אחלום עליך. תבוא אליי. קצת. תהיה איתי. כל כך התגעגעתי. 

בהתחלה זה עצוב. פתאום זאת פרספקטיבה משמחת לדרוש אותך בחלום. 

הלכתי קצת לפסל...

ונורא נהניתי... מהשקט של החומר.

אתה יודע, האדם מייצר המון רעש. מין ילד עם קפריזות והרגשות שלו. 

מפוקס בעצמו ומנסה לסובב את היקום לפי עשרת הדברות שלו. והחומר. אין לו ערכים. הוא יישות פשוטה. חי לו חיים מההווצרות עד לפרוק, כמו האדם מהולדתו עד למותו, רק לא מנסה להתערב.

 מנומס  , גמיש, רגוע. לעולם לא יפגע באף אחד. לא שמח ולא עצוב. לא מחפש כלום. פשוט חי.

לעיתים האנשים מדברים על היעדר ציפיות כדרך של הרמוניה ובכל הכוח מנסים לחיות נטולי ציפיות, נלחמים על זה מול עצמם ולאיזה רגע מכריזים:"אין לי ציפיות". ובלב, חחח, ברגע שהם דנים בזה, הם מייצרים את הציפיות למען היעלמותן. ומשקרים.

לי יש ציפיות. הציפיה הכי מציקה לי זו ציפיה לחיות. אני נלחמת על החיים שלי. חיי אישה , יוצרת ויצרית. לא מנסה להיות נטולת ציפיות, בגאווה חולמת את חלומותיי.

 כל הזמן.

מקבץ נדבות בצומת סילבר. תמיד דאגתי לשים לו מטבע בפחית על מקל. הרגשתי נקודת חיבור בלתי ניתנת להסבר למהות. לא התכוונתי לתת בשבילי או בשבילו. הפעולה הייתה הופכת אותי לקיימת. 

ועכשיו קר לי והבדידות מנקרת לי את העיניים ואני מוכנה לעמוד בצומת ולבקש שמישהו יראה אותי. 

אולי כשאהיה בשפל יסתכלו לי בעיניים? לא יגידו את יפה, אבל… או את עקשנית מדי. לא יחלקו לי ציונים. הם לא מעניינים אותי. 

עם , בלי דעתך אני אהיה מה שאני. רק תראה אותי. 

בלי שאסביר ואנגיש לך את תורתי ואז תחליט שזה טוב או רע לך ואז תחליט מה הוחלט בישיבת נבחי נשמתך. 

כשזה קורה, זה באמת קורה. 

לא "יקרה" ולא " אולי יקרה". 

ולמרות שברור לי שזאת המלחמה הפנימית שלך מול עצמך , אני נלחמת עליך מולך. 

כמו מקבץ נדבות שנלחם על הגרוש החלוד שלו. 

לפעמים אני מתביישת מזה וכבר לא חולמת שתהיה קרוב. כועסת, בועטת, סוררת וזה לא נעים לך , כי אתה לא רואה אותי. אתה עסוק בשלך ובגאווה מצהיר: " זה אני !". 

כואב. באמת כואב. 

אז הנה, אני נכנעת. סיימתי את המלחמה. 

לא ניצחתי ולא הפסדתי. 

כשהייתי ילדה , בת 9 בערך, העולם היה שלם. בת 9, העולם עדיין היה שלם. לא מפורק. ביליתי בקיץ בבית נופש שהיו משכירים דודים שלי בחוף הים. זה היה בית קטן, פשוט והכי מושלם שיכול להיות. כל בוקר המיטות היו מסתדרות כמו בסרט, חלקות, עם ערימת כריות אחת על השנייה, לפי הגודל. 

בת דודתי אימקה, הייתה החצי השני שלי. היינו נושמות ביחד אפילו. זאת לא חייתה אהבה , זה היה חיבור בדם. קיבלנו אחת את השנייה, רבנו, אהבנו, כל הזמן בילינו ביחד בלי לשים לב לשוני בינינו. 

היינו שומרות אחת על השנייה כשהלכנו לשירותים שהיו מחוץ לבית. אלוהים, איזה סירחון היה שם. 

היינו מתעוררת בבוקר וצלחת סנדצוויצ'ם עם שומן עוף ונקניק היה מחכה לנו. לאחר מכן, היינו כל הפמיליה הולכות לים. 

אחד הבקרים התעוררתי מוקדם, הבקרים בקיץ היו קרירים וצלולים. היה אפשר לשמוע צליל של טיפת טל שנופלת מהעלה הקר. 

התעוררתי לא כהרגלי. 

משהו קרה. משהו שלא הסתדר לי במוח הצעיר ודל ניסיון ואפילו ברמה אנושית. משהו לא אנושי קרה.

לבעלת הבית ששכרה בבית שלנו הקיץ היה דיר חזירים, הם היו מגדלים אותם, כי קל מאוד לגדל את החזירים , כיוון שהם אוכלים כל דבר שנותנים להם. לא ידעתי על קיומו של הדיר עד היום ההוא. הם גידלו את החזירים וכשהיו מספיק גדולים, שחטו אותם.

צרחה, צרחה שלא הכרתי בחיים, בקשת היפה של הקולות שהשמיע העולם עד כה. 

צרחה של מישהו, מישהו שכאב לו. הקול קרא למישהו, קרא לעולם. 

צרחה של ייצור שכאב לו. קול שנטמע בתודעה שלי כהמחשה של הכאב, חוסר אונים, אכזריות קרה. 

את החזירים שחטו עם סכין ארוכה בדקירה בלב. לפעמים לא היו פוגעים בדיוק בלב הגדול של החזיר. הם לא הצליחו באותה הפעם והחזיר צעק מהכאב, צעק צעקה שלא ניתנת לעיבוד בתודעה שלי עד היום. זה נמשך הרבה זמן ולא ידעתי שזה הוא. יצור שנחרץ גורלו. 

אומרים שצריך לקבל את הכאב, להתמסר לו, לתת לו לכאוב. האם ידע החזיר הזה תיאוריה היפה הזו? אולי היה מת עם חיוך על הפנים? 

אני לא אקבל את אותן חמש דקות של חיי, לא אשבץ אותן תחת כותרת פילוסופית. לא אעבד את המידע הזה , זה לא שייך לעולם. בעולם חיים, לא מתים. בעולם אוהבים, לא פוגעים. גם עם יש סיבה, לא. 

מסתבר שיש אנשים שלא אוכלים חזיר בגלל שזאת חיה שיש לה נשמה.... 

אותם האנשים קמים בבוקר ונשפכים לעולם ,בו הם אוכלים אנשים אחרים. בלי מלח, בלי להרים גבה ,אפילו יש להם סיבה טובה לזה: "זה אני , אני צריך אותך, שלא תבין לא נכון, אתה חמוד, אבל אוכל אותך, קח את זה בחשבון, ואכאיב לך, שלא תטעה". 

אני מסרבת להאמין לאנשים האילו, כי אם אאמין, אקבל את אותו הרצח של החזיר. ואני לא אקבל ולא אאמין. ויכאב לי כי החזיר הזה לא סתם קרא לי.

יש כזה מקום, שאתה תמיד תרצה לבוא אליו. 

יש אנשים שחובבים את הים, יש כאלו שישבו בבית קפה, יש כאלו שיראו טלוויזיה ויזילו דמעה מאיזה קטע מבויים. 

יום אחד יקרה משהו והשלווה של המקום הזה תתערר, הנוחות של הדבר המוכר תתפוגג. 

למה？

כי החוויה היפה אותה אתה חווה ורק אתה ,ורק ברגע מסויים שזה יכול להיות חלקיק שנייה היא מבקשת לקבל תהודה, להשתתף בשמחה של נצנוצי עיניים שבוהקות מהיצירה ללא סיבה, בריקוד מהמם של 

חיוך, זרימה ויצירת משהו חדש לגמרי.

זה קורה כשיש דיאלוג עם עוד מישהו, משם מתחיל הדיאלוג, כשיש שיתוף, הצד השני לא תמיד חייב להבין, למרות שמנסה, פשוט מזדהה עם השמחה, מתחבר ובכך מעצים את החוויה, כי הוא פשוט מקבל מבלי להבין את המציאות של השני כעובדה ונעשה חלק ממנה. 

שם נעשה חיבור דיאלוגי- הכי פשוט, טבעי ופתוח.

אין מקום לטובים יותר או טובים פחות והיצירה המשותפת היא האנרגיה של אותו הרגע. 

נכון, את זה לא ניתן לראות ולהתבונן ביצירה הזו בעיניים. לכן התוצר הוא אוניברסאלי ולא תמיד מובן. 

תגיד, למה הפנסים תמיד עצובים？
אני יודעת.
הם עדים של החושך.
הם נשפכים לתוך השיחות של האנשים,  תנועות קבועות שלהם ואפילו לא שמים לב.
אתה יודע למה הם לא שמים לב？
שבחושך גל אנשים עייפים נסוג לחללים שמכונים בתים.
לתוך הריק של בתיהם.
ובבוקר הם קמים ונשפכים שוב החוצה.
הם לא מחפשים כלום, החושך אפילו לא מעניין אותם, ובטח לא מה שמסתתר מבעד לעיניים של האנשים האחרים שאיתם הם חולקים את הריק

כשהם הולכים לישון בלילה הם לרגע חולמים חלומות
עם המון תקווה.
בבוקר החיים קצת חודרים בחזרה.
והם נזכרים שחלמו שיום אחד הם יראו גל ענק, הוא יקח אותם.