RIDE THE SPIRAL

אתה
יושב באותה נקודה
נורה לאותה מטרה
נוזל אל אותה אדמה
אתה
מפחד בגללה
זוחל אחרי ההרגלים שלה
שותק
בולע את המילים שלה
והיא
והיא בשלה

אתה
בוכה את הדמעות שלה
והיא
והיא בשלה
אתה
בולם את הנפילות שלה
בגופך
והיא
עם כל משקלה

דורכת
רומסת
צורכת אותך
והיא בשלה
קוטפת
את נשמתך

אז

מחר אני הולך להופעה של בלונד רד הד...

לבד.

זה גם משהו!

מסתובב בפינת הרחוב
מתנקה ממבט מגוחך
מסתובב בפינת הרחוב
ונשאר לי מעט
נשאר לי מעט
מדלג בין צבעים לקולות
מדלג בין קפלים למילים
מפחד להיות להראות
ונשאר לי מעט
נשאר לי מעט

נוזל בגוף
מחלחל
כמו הבדידות
בין כל הסדקים
לא נשאר לי
נוזל בגוף
מתפלל
כמו הבדידות
אין מי ששומעים

מסתובב בפינת הרחוב
מתנקה מאבק שנדבק
על פחדים חששות ותמונות
מההיא , מההוא שצחק
מסתובב בפינת הרחוב
מתעקש , מאמין , אלוהים
מסתובב מתבונן מקרוב
בצללים , העוברים

ונשאר לי מעט
נשאר לי מעט
נוזל בגוף
נשאר בי מעט
נשאר בי מעט
רצון לעןף
נשארתי לבד
נשאר בי אבק
של ילדות
נשארנו אני
אני ואתה
אצלי בגוף
אלוהים...

כמה רטט
יש בשקט
לא יודע איך
לדבר על זה

וכמו הרוח
אני נידון
לסחוב איתי
חיים של אחרים

כמה רטט
יש בשקט
גם כשלבד
קשה לרעוד

וכמו הרוח
אני בטוח
שאחזור
לסחוב איתי
חיים

כמה רטט
יש בשקט
ובנשיקה אחת רכה
הרוח מתחילה לשכוח

חי
בועט
נושם
כואב
נורא
צוחק
על
כלום
חי
בועט
נושך
נושך
נושם
כואב נורא
כלום

מסתבר
שהבבואה שלי זהה
בתוך בועה
אין כלום
מסתבר
שגם אם אתאמץ נורא
בתוך הבבואה
לא ישאר כלום

בועט
נושך
חי
ובוכה
צוחק
על
כלום
שנמצא
ממש
מחוץ לדלת
בפנים
יש
כלום

בצעדים כל כך קטנים
את צועדת בבטחה
אל הבטן הריקה
של המפלצת המאויירת
בקפידה רבה
מעל דפיך
ובשקידה רבה
אוחזים פחדייך
בנפשך
ההמומה
המהממת
המתאיידת
לאיטה
המחלחלת
אל אותה ביצה
אשר את דואגת להשקות
כל בוקר מחדש.

אני זוכר
דמעה שקופה
המסתתרת
מאחורי
כל האור הזה.

מר ענן הזקן
התחפש לדרקון מבולבל
בפעולה אומללה אחרונה
הוא ירה כדור לחלל
שהרג אותה

כל זה קרה
לפני הרעש הנורא
מסתבר
שבעומק הלב
יש תיבת תהודה

מר ענן הזקן
התחפש לדרקון מבולבל
בפעולה אומללה אחרונה
הוא ירה כדור לחלל
שחילל אותה
הוא אנס אותה

כל זה קרה
לפני הרעש הנורא
מסתבר
שבמעמקי הנפש
יש נורית אזהרה
שאיש לא ראה.

הריחות עלו מן ההר
כשהערפל כיסה את הירח
ושלושה כוכבים בודדים נצצו
דיברו בשפה עתיקה
על הזר , שיושב
על אדמת הכורכר
על נפשו
הרועדת בגלי הנהר
והדיון החל להתלקח
כשהאל נכנס
עם ביטנו המלאה
היה לו מה לומר
איך החל
ברוגע למתוח
את גבולות האדם
עד לנקודה הנוכחית
והאדם , הבגידה
שכח איך לבטוח
בבריאה הקדומה
ברקמת התוכנית
אלוהים ואני
כוכבים וירח
ציפור מצייצת
איש לא שמע שירה
זה נדמה כי
לא הכל נורא
ואין צורך בך
ואין צורך בך
החצי המוכר
התקרב
לשלם הנפלא

היה משהו קסום בתקופה ההיא.
תקופה בה הכל יכל לקרות
תקופה בה כל הדברים שכבו להם למטה.
אני זוכר ששכבתי על הגב
ללא היכולת לבכות
יכולתי רק לבהות
בחלל הריק
ולהצטער שהכל קיים.
כן זו הייתה תקופה של תמימות
של אינדיבידואליות
תקופה בה כל העולם התגמד אל מול הקונפליקטים ה"אדירים" שלי.
תקופה אליה אני לא מתגעגע
בערך...
לא מתגעגע
לתקופת הרחמים העצמיים שלי.

והיום
נשארו רק עובדות
ויותר מדי שאלות
ותשוקה בוערת
ומשפט אחד:
כל מה שאני יודע זה
שאינני יודע כלום
אך העובדות
רק העובדות
מרחפות מדי פעם
עונות על השאלות
נמצאות
בהוויה
של חוסר האהבה
של המין הנשי
כלפיי
כי מסתבר
אחרי כל השנים האלה
שאני לא אדם נחשק
ומסתבר
שלכלי הזה
יש כ"כ הרבה משמעויות
ולה לה לה
ובלה בלה בלה
תבוא המיוחדת
שתראה מעבר למסך
ולה לה לה
ובלה בלה בלה
תבוא אותה אחת
אחת עם אלף מסיכות
שבכל יום
אני אשיל
מעל פניה
בכדי לראות
בכדי לראות

בעזרת המלחציים
הלב יפתח עוד קצת
איתו גם החיוך
והאור
הוא אמור להיות טיפה יותר חזק.
בצד השני
מעבר לגבול
הוא נמצא
והוא
אמור להיות טיפה יותר קרוב.
בחול הטובעני היומיומי הזה
הכוח
רק
ימשוך אותי
למטה.