העבירו לי שרביטים
אנשים נכנסים ויוצאים
משאירים טיפות של רפש מאחוריהם
לא אומרים כלום
לא משדרים כלום
רק משאירים שובל של ריר
ולי
לי נמאס מכל זה
נמאס לי מחוסר הוודאות
נמאס לי מסאגת החמש שנים
רוצה שהיא תיגמר
לטוב או לרע
עם עדיפות לטוב אבל , שתגמר.
כי היא , מיוחדת . מאד . ואני , אחרי הכל , סתם דג רקק. ואין מה לעשות , אני פיצוציה קטנה בעולם של סופרמארקטים ענקיים ותאגידים ממשלתיים. ( מה לעזאזל ... ????)
נמאס
מהכאב הלא ברור , שברגע מנטרל כל מערכת תפקודית בגוף.
נמאס
מהדרך שבה המוח מתעקש לפרש כל תנודה קטנה של העולם מסביב
נמאס
להפוך מחיה אוהבת למפלצת אדישה
נמאס
להמשיך ולטפח את הבועה הנפלאה , הכ"כ נוחה , הדוחה.
האמת
נמאס לי גם מהמקום הזה.
אני יורד ליומיים לאילת
דרך העבודה אבל זה גם מין ניקוי ראש שכזה.
אולי אמצא איזו מיני שרי אריסון במרינה ואשתעבד לה לנצח .
החיפוש אחר תיבת האהבה כשל . אז לפחות אתנחם בתיבת מטבעות זהב...
מממ לא .
זה לא יקרה.
ארד לאילת . אנקה את הראש .
והייתי רוצה להגיד שזה הפרסום האחרון שלי
אבל...
אני מכיר את עצמי
האומנם ?
לפני 19 שנים. 29 באוקטובר 2005 בשעה 14:12
