יפה קצת משונה

איך אפשר לצאת לדייט אם המחשבה הראשונה שעולה לי לראש זה איזה זין יש לו, איך הוא הולך לקרוע לי את הצורה, עד כמה אגרסיבי הוא יהיה והאם יבהל כשאתחנן שיחנוק אותי עד שאגמור?

בא לי רגע שיכיר אותי אבל אני איכשהו תמיד בורחת למקום המיני. במובן מסוים אני מרגישה שזה הורס לי. כי באמת שאני רוצה שהוא יהיה האמיתי והנכון.. ואני רוצה להכיר ולא רק את הגוף שלו.

חייבת לאונן לפני הדייט הבא ולבוא רגועה.

בא לי לכתוב ולא עולה לי המוזה. כמו בחילה אבל שאי אפשר להקיא. או אולי מפחדים להקיא. לא יודעת.

ארגזים של מחשבות בראש. מלא לפרוק. אבל כלום לא יוצא.

אז אני מחליפה נושא ופוצחת בסקר קצר - 

האם אתם עדיין ישנים עם מזגן? אם לא - אז איך כן? חלון פתוח? סתם עירומים? רק לי תמיד חם?

בתקופה שלי בפייק (לפני משהו כמו 3.5 שנים) הכרתי גם הרבה אנשים טובים שהפכו לחברי נפש. עם חלקם הקשר נשמר עד היום, למרות שאני כבר מעל שנה וחצי לא פעילה שם.. ועם הרוב הקשר נותק.

היום כשירדתי לקנות צהריים, בעודי חוצה את הכביש, שמעתי קול קורא לי בצליל ישן וכל כך מוכר.

"דנה!"

הסתובבתי.

זה החבר הראשון שפגשתי מהפייק במציאות. עזר לי בימים סופר מורכבים של להחליט אם להתגרש, מתי לגשת לפתוח תיק.. הוא אפילו נתן לי ספר במתנה (של אשתו), אני לא חושבת שהוא מודע בכלל לעד כמה הספר הזה השפיע עלי, שינה אותי. 

כמה החיבוק איתו היה לי נעים. פתאום נזכרתי בעיניים היפות שלו, בחיוך הקסום. מעולם לא היה בינינו כלום מעבר לשיח - אבל השיחות והבירות אחהצ בתקופה המורכבת ההיא פשוט היו אור באפילה עבורי.

כמה משמעותיים יכולים להיות אנשים שאנחנו פוגשים בדרך.

לפעמים רק במרחק של שנים אנחנו מבינים איך נוכחות של אדם בחיינו השפיעה עלינו; וגם אם בהווה הוא לא חלק מחיינו, הוא כן שם ברקע, חלק מאיתנו וממי שאנחנו.

איש יקר.. לא יודעת אם אתה מסתובב פה אבל רציתי להגיד תודה. החיוך, החיבוק והמבט פשוט עשו לי את היום. שימחת אותי אפילו בלי לדעת (ודקה לפני הייתי על סף דמעות). מחכה למייל.. (:

פתאום הקול שלו התנגן לי בראש וזה היה לי מוזר אבל גם קצת נעים.

וככל שאני מנסה לשכוח אותו יותר כך המחשבות שלי מתאבססות עליו יותר. קצת כמו לא לחשוב על פילים ורודים.

מה יהיה?

אני רק רוצה שייצא לי מהראש ומהחיים.

איך עושים את זה?

בנתיים עוד סיבוב טינדר וכולם יצורים מהתחת.

איפה האהבה שלי? תכנית החיים שלי לא היתה אמורה להראות ככה. ודווקא כשהחורף מגיע ואני אמורה להיות מאושרת אני מוצאת את עצמי בוכה מלא. ואפילו לא קרובה למחזור!

מיואשת.

תעשו שייצא לי מהראש.

תעשו שחדש יגיע ויגרום לי להבין שכל תלאות הלב האלו היו שוות את זה.

תש כוחי.

כשאת עייפה-רעבה-חרמנית.

כשאת צריכה להתלבש לדייט וגם עלית במשקל וגם המשלוח משיין מתעכב.

כשיורד גשם ואין עם מי להתכרבל.

כשאת כותבת לבלוג ב6 בבוקר במקום לישון למרות שאת צריכה להתעורר ב7 וחצי לעבודה.

כשאת רוצה קצת שקט אחרי יום ארוך והילדה נזכרת שהיא עדיין קצת רעבה ושדחוף לה לספר את כל קורות חיי הגן ממש ברגע זה.

כשבא לך אותו ולו לא. אחרת היה פועל בעניין.

כשאת עושה הכל כדי לשכוח ובסוף מוצאת את עצמך זוכרת אפילו יותר.

מה השילובים הגרועים שלכם?

האם שאלתם את עצמכם פעם מה מניע אתכם?

האם תשוקה אמיתית? האם חשש?

אנחנו יוצאים לעבודה כי טוב לנו שם או כי בלעדיה לא יהיה איך לשלם משכנתה?

אנחנו נותנים למישהו לשלוט בנו כי אנחנו נהנים מהסשנים, מהכאב, מהאיון העצמי - או כי אולי אילולא כך לא נרגיש רצויים, אהובים, נדרשים?

ואולי הרצון העז הזה לזוגיות הוא בעצם הפחד מהלבדות?

שלא תבינו לא נכון,

הלבד שלי יפה וטוב. חיי מלאים ומאושרים.

אני רוצה גבר לחלוק איתו את הטוב הזה.

אבל כשאני מסתכלת פנימה - האם אני באמת שואפת לכך כי כמה טוב להיות בזוג, כי טובים השניים; או כי המחשבות על הזדקנות ועריריות משתקות אותי? הכאב בעצמות כשמבליחה מחשבה על למות בערוב ימי בלי שאף אחד יאהב אותי אי פעם. ככה לבד. בלי שאף אחד יחשוב עלי או יכאב את לכתי. זה משתק אותי.

ואני כל כך רוצה אהבה.

ומפחדת מהמחשבה שאני רוצה זאת רק כדי להפסיק לפחד.

לא זו לא הזמנה להטריד אותי בהודעות.

עברו שבועיים מהסקס האחרון שלי, וגם הוא היה בינוני (בביצועים, הגודל דווקא היה משובח ביותר.. ואוחחח איזה גוף יש לו.. ככה זה כשהם צעירים ממני בעשור).

בא לי סקס עם רגש. כזה שבא לבכות מהתרגשות כשהוא חודר. כזה שבא לי שיגור בתוכי ולא ייצא לעולם. סקס כזה שלא בא לי לעצום עיניים כי להסתכל עליו מזיין אותי זה המראה משובב הנפש והמטריף ביותר שעיני ראו.

בא לי להשפריץ עליו. בא לי שימצוץ לי את הפטמות עד שייצא חלב. בא לי להרגיש במשך שלושה ימים אחרי את הכוס כואב כאילו הוא עדיין בפנים שובר לי את הצורה. בא לי סימונים על השדיים ועל הירכיים רק מהשפתיים והשיניים שלו. בא לי שיירד לי ואשפריץ לו על הפנים.

בא לי סקס.

הבדידות הנוראה ביותר היא בתוך מערכת יחסים.

מבחוץ הכל מושי מושלם, הנה, יש לך בעל אוהב וגם ילדה. הוא אפילו מהסוג הזה שעושה יותר עבודות בית ממך; גבר שמקפל כביסה נדיר יותר מזכיה בלוטו.

הוא מביא משכורת הביתה, הוא כנראה לא בוגד בך. לא מעשן או שותה.

אבל את לבד.

כי הנפש זקוקה להרבה יותר מעוזר בית. כי שותפות זוגית אמיתית היא לא כזאת שאיש מקצוע יכול להחליף.. כי גם טובי הפסיכולוגים לעולם לא יהיו תחליף הולם לשיח אמיתי עם פרטנר שאכפת לו, אחד שאוהב.

הרדיפה האינסופית אחרי ריגושים.. ובסוף היום, מה אדם צריך? חיבוק. אוזן קשבת. מישהו שימרח לו נוטלה בפיתה בזמן שהיא מרדימה את הילדה, כי היה לה יום ארוך בעבודה והיא רק רוצה לשבת מול הנטפליקס להתנחם בשוקולד וחיבוק ארוך. לבכות על הכתף שלו. מישהו שיגיד 'אני מבין', 'אכפת לי', 'את יקרה וחשובה לי'.

אין לי ספק שבדידות מתוך בחירה כואבת פחות.

כי בחרתי לשבת לבד בסלון כבר שלוש שנים.

כי בחרתי להיות לבד לבד ולא ללכת עם להרגיש בלי. לדעת שיש מישהו שאמור להיות שם עבורי והוא פשוט לא באמת שם בשבילי.

אז אני בודדה. והנפש צמאה רק למישהו שיהיה לו אכפת. ובחרתי את הבדידות שלי, ובחרתי את הלבדות שלי. 

אבל אלוהים, כמה כואב זה לחזור מהעבודה בלי אדם לחייג אליו לספר לו מה עבר עלי, להקשיב מה עבר עליו.

כמה כואב זה פיזית, בעצמות, בשרירים, בחוד של הלב, כשאין חיבוק ליפול לתוכו, כשהדבר היחידי שמנגב לי את הדמעות זו אני.

כזאת אימפולסיבית גאד.

בקיצור, אני נשמעת פתאטית. בחיי שאני לא.

איך מוציאים אותו מהראש? איך חוסמים? מוחקים? איך שוכחים קיום של בן אדם?

איך להמשיך הלאה, לעזאזל.

זה מצחיק שבגירושין עשיתי זאת בלי למצמץ ודווקא עם בחור שאפילו לא היינו יחד באופן רשמי אני לא מצליחה לשחרר..

הוא לא מעוניין בך. די. תפסיקי. תפנימי. שחררי.

פתאטית.

חזרתי מדייט. מתוק להפליא אבל היה חסר לי את האש הזאת.. את הרצון לרמוז בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שיעלה אלי הביתה ל'קפה' לפני שהוא נוסע..

אבל לא היה את זה.

ונשארתי גם חרמנית וגם מאוכזבת כי קיוויתי ממש שיהיה שם ניצוץ וחיבור טוב.

ואולי הטעות היא שאני מחפשת את המבט והחיוך שלו בכל בחור איתו אני יוצאת.. ולאף אחד אין את זה.

בא לי סקס. אבל רק איתו. מתגעגעת.