יפה קצת משונה

האם שאלתם את עצמכם פעם מה מניע אתכם?

האם תשוקה אמיתית? האם חשש?

אנחנו יוצאים לעבודה כי טוב לנו שם או כי בלעדיה לא יהיה איך לשלם משכנתה?

אנחנו נותנים למישהו לשלוט בנו כי אנחנו נהנים מהסשנים, מהכאב, מהאיון העצמי - או כי אולי אילולא כך לא נרגיש רצויים, אהובים, נדרשים?

ואולי הרצון העז הזה לזוגיות הוא בעצם הפחד מהלבדות?

שלא תבינו לא נכון,

הלבד שלי יפה וטוב. חיי מלאים ומאושרים.

אני רוצה גבר לחלוק איתו את הטוב הזה.

אבל כשאני מסתכלת פנימה - האם אני באמת שואפת לכך כי כמה טוב להיות בזוג, כי טובים השניים; או כי המחשבות על הזדקנות ועריריות משתקות אותי? הכאב בעצמות כשמבליחה מחשבה על למות בערוב ימי בלי שאף אחד יאהב אותי אי פעם. ככה לבד. בלי שאף אחד יחשוב עלי או יכאב את לכתי. זה משתק אותי.

ואני כל כך רוצה אהבה.

ומפחדת מהמחשבה שאני רוצה זאת רק כדי להפסיק לפחד.

לא זו לא הזמנה להטריד אותי בהודעות.

עברו שבועיים מהסקס האחרון שלי, וגם הוא היה בינוני (בביצועים, הגודל דווקא היה משובח ביותר.. ואוחחח איזה גוף יש לו.. ככה זה כשהם צעירים ממני בעשור).

בא לי סקס עם רגש. כזה שבא לבכות מהתרגשות כשהוא חודר. כזה שבא לי שיגור בתוכי ולא ייצא לעולם. סקס כזה שלא בא לי לעצום עיניים כי להסתכל עליו מזיין אותי זה המראה משובב הנפש והמטריף ביותר שעיני ראו.

בא לי להשפריץ עליו. בא לי שימצוץ לי את הפטמות עד שייצא חלב. בא לי להרגיש במשך שלושה ימים אחרי את הכוס כואב כאילו הוא עדיין בפנים שובר לי את הצורה. בא לי סימונים על השדיים ועל הירכיים רק מהשפתיים והשיניים שלו. בא לי שיירד לי ואשפריץ לו על הפנים.

בא לי סקס.

הבדידות הנוראה ביותר היא בתוך מערכת יחסים.

מבחוץ הכל מושי מושלם, הנה, יש לך בעל אוהב וגם ילדה. הוא אפילו מהסוג הזה שעושה יותר עבודות בית ממך; גבר שמקפל כביסה נדיר יותר מזכיה בלוטו.

הוא מביא משכורת הביתה, הוא כנראה לא בוגד בך. לא מעשן או שותה.

אבל את לבד.

כי הנפש זקוקה להרבה יותר מעוזר בית. כי שותפות זוגית אמיתית היא לא כזאת שאיש מקצוע יכול להחליף.. כי גם טובי הפסיכולוגים לעולם לא יהיו תחליף הולם לשיח אמיתי עם פרטנר שאכפת לו, אחד שאוהב.

הרדיפה האינסופית אחרי ריגושים.. ובסוף היום, מה אדם צריך? חיבוק. אוזן קשבת. מישהו שימרח לו נוטלה בפיתה בזמן שהיא מרדימה את הילדה, כי היה לה יום ארוך בעבודה והיא רק רוצה לשבת מול הנטפליקס להתנחם בשוקולד וחיבוק ארוך. לבכות על הכתף שלו. מישהו שיגיד 'אני מבין', 'אכפת לי', 'את יקרה וחשובה לי'.

אין לי ספק שבדידות מתוך בחירה כואבת פחות.

כי בחרתי לשבת לבד בסלון כבר שלוש שנים.

כי בחרתי להיות לבד לבד ולא ללכת עם להרגיש בלי. לדעת שיש מישהו שאמור להיות שם עבורי והוא פשוט לא באמת שם בשבילי.

אז אני בודדה. והנפש צמאה רק למישהו שיהיה לו אכפת. ובחרתי את הבדידות שלי, ובחרתי את הלבדות שלי. 

אבל אלוהים, כמה כואב זה לחזור מהעבודה בלי אדם לחייג אליו לספר לו מה עבר עלי, להקשיב מה עבר עליו.

כמה כואב זה פיזית, בעצמות, בשרירים, בחוד של הלב, כשאין חיבוק ליפול לתוכו, כשהדבר היחידי שמנגב לי את הדמעות זו אני.

כזאת אימפולסיבית גאד.

בקיצור, אני נשמעת פתאטית. בחיי שאני לא.

איך מוציאים אותו מהראש? איך חוסמים? מוחקים? איך שוכחים קיום של בן אדם?

איך להמשיך הלאה, לעזאזל.

זה מצחיק שבגירושין עשיתי זאת בלי למצמץ ודווקא עם בחור שאפילו לא היינו יחד באופן רשמי אני לא מצליחה לשחרר..

הוא לא מעוניין בך. די. תפסיקי. תפנימי. שחררי.

פתאטית.

חזרתי מדייט. מתוק להפליא אבל היה חסר לי את האש הזאת.. את הרצון לרמוז בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שיעלה אלי הביתה ל'קפה' לפני שהוא נוסע..

אבל לא היה את זה.

ונשארתי גם חרמנית וגם מאוכזבת כי קיוויתי ממש שיהיה שם ניצוץ וחיבור טוב.

ואולי הטעות היא שאני מחפשת את המבט והחיוך שלו בכל בחור איתו אני יוצאת.. ולאף אחד אין את זה.

בא לי סקס. אבל רק איתו. מתגעגעת.

נזכרתי איך היינו ישנים ערומים והייתי מתעוררת עם זין בתוכי.. תמיד אמרתי שזו פנטזיה והוא לא חסך מלהגשים לי אותה בכל פעם מחדש..

למי אכפת מלצחצח שיניים, הריח שלו תמיד היה כל כך ממכר.. למה לבזבז דקות יקרות בהן הוא יכול להשאר בתוכי, להביט לי בעיניים, להרים לי רגליים לאוויר ולטחון לי את הצורה עד שאצרח..

אז אחרי איזה 3 גמירות שלי היינו חוזרים לישון לעוד שעתיים ואז מתעוררים וממשיכים עוד קצת ופתאום מגלים שכבר 3 בצהריים ויש אוכל על הפלטה.. 

גם אחרי כל כך הרבה סקס לא הייתי מסוגלת להוריד ממנו את הידיים, לא הייתי מסוגלת להפסיק להסתכל עליו, ללטף את הפנים היפות שלו ולטבוע לתוך חיוך מכשף ועיניים צוחקות..

כל כך מתגעגעת לתחושה של להתעורר בשבת בבוקר כשהוא בתוכי. כמה הייתי נותנת כדי שיהיה פה עכשיו שוב איתי לעוד קצת עונג שבת.

כל יום שישי אני מתגעגעת.

מתגעגעת לשבתות שלנו יחד.

ל25 שעות בהן רק אתה ואני היינו קיימים בעולם. אין שום דבר אחר מלבדנו. אפילו האוכל שטרחתי לבשל רק לכבודך לא עניין אותנו..

זוכרת איך הייתי יושבת בסלון ומחכה שתתעורר, למרות שביקשת בכל פעם מחדש שאעיר אותך עוד שעה.. העדפתי לתת לך לצבור כוחות בכניסת השבת, ככה לא יהיו תירוצים עד צאתה..

המבט הזה שלך כשהייתי יוצא מהחדר שלי, המילים, "אני קצת מבאס שהתלבשת כל כך יפה לכבוד שבת, כי אני גם ככה הולך להפשיט אותך עכשיו" הן עוד מתנגנות באוזניי ואני נרטבת שוב רק מהמחשבה על רגעי הקסם האלו איתך. עוד לפני הקידוש שני סיבובים.

ואז אחרי האוכל היינו יושבים לקשקש קצת, לספר איך החיים עוברים, לשתף ולהתלבט.. בפועל לא היינו נותנים לזה יותר מחצי שעה (וחצי בקבוק ערק) כדי לחזור לחדר לעוד כמה שעות של כיף.. וזה הקטע הכל כך מטורף איתך. שכל סיבוב נמשך שעות! חוויתי גברים בחיי, הכוס שלי הרגיש בתוכו גם איברים זקורים כפולים משלך; אבל התחושה של הזין שלך ממלא אותי לנצח תשאר שם, כמו קעקוע. חותמת.

אף אחד מעולם לא גרם לי להרגיש ככה. לא בגוף ולא בלב.

היית לוחש לי שאתה מכור למיצי הכוס שלי, להשפרצות המטורפות שהיו נובעות ממני בכל חדירה. היית מלטף כל מילימטר, מקדש את הגוף שלי, מעריץ אותו. אף גבר בחיי לא גרם לי לאהוב אותי כמו שאתה לימדת אותי לאהוב אותי. כן, גם את השומנים, את הכפלים, את סימני המתיחה.. בזכותך גיליתי איך לחגוג את עצמי.

אבל יותר מהכל, מעבר לסקס הכל כך מספק והלא נגמר,

חסר לי השיח איתך. חסר לי לשבת בין סיבוב לסיבוב על הספה, לשתות עוד קצת ערק, לשאול בפעם המי יודע כמה אם בא לך עוד משהו לאכול, להריץ בדיחות, לרכל על מכרים, להתמרמר על העבודה.  אתה פשוט חסר לי.

ועצוב לי שעבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שזה קרה. וכתוב לי עוד יותר שאתה כבר לא מציע אפילו לבוא.. ובכל הפעמים האחרונות שהזמנתי מצאת לך תירוץ אחר, תמיד תוך אמירת מילים חלולות ושקריות "אני מתגעגע יותר ממך.. יותר ממה שאת חושבת.. את חסרה לי.. אני חושב עליך בלי סוף".

אז לא.

די למכור לי חרטא.

גבר שבאמת רוצה - הוא גבר שפשוט עושה.

ואתה לא רוצה מספיק. לא רוצה בכלל.

טוב לך עם אחרות, זו זכותך ואני שמחה בשבילך שאתה מותח גבולות ומתנסה באקטים שאולי (או בטוח) אני לא הייתי מספקת עבורם. עבורך. כנראה האגו שלי ממשיך לפנטז על היום בו תשלח הודעה ותגיד שאתה בא שוב לשבת.. ואני כל כך רוצה להאמין שאגיד לך די, אל תתקשר יותר ואל תיצור קשר, כי שבעתי מהאכזבה הזאת איתך.

אבל בינינו,

שנינו יודעים שביום שזה יקרה אגיד לך כן וארוץ לבשל את האוכל האהוב עליך, להחליף מצעים ולהרגיש את הלב פועם שוב בציפייה לעוד סופש של שכרון חושים.

ואולי אני רק אנושית, כי אני רק מתגעגעת. למרות הכל.

המילים הראשונות תמיד מהוססות, אבל ברגע שהן נכתבות - הברז מטפטף מאליו.. 

המקום הזה לא זר לי, יחד עם זאת תמיד העדפתי לצפות בו מהצד ולא לקחת חלק.. ופתאום קסם לי קצת לפרוק לנייר הדיגיטלי. האם זה בכלל יעניין מישהו כאן, בליל המילים שאשפוך למקלדת? אני בספק; and yet אני נותנת לזה צ'אנס.

יש משהו מרפא במילה הכתובה. יש קסם בין האותיות ששום מגע לא יכול להחליף. אם החיבור לא נוצר בין אותן הברות שמרכיבות את מילות הקסם - זה בכלל לא ישנה איך תראה או מה הביצועים.. 

מיינד פאק.

זיין לי את השכל לפני שאתה מזיין כל דבר אחר בי.

ועדיין לא עניתי (בעיקר לא לעצמי) מה אני באמת עושה כאן.. ואולי המסע הזה יעזור לי לגלות, הרי אין מקרה בעולם, ולא התגלגלתי לפה מחדש סתם.

אז.. שנצא לדרך?