יצאנו אל הרחוב, אדוני אוחז במרפקי בחוזקה, כתמיד , אני פונה לכיון הרכב שלי,אך הוא מושך אותי במרפק לכיון השני, מסתכלת עליו ביראה, רועדת קלות, חרף החום הבלתי נסבל של שלהי אוגוסט.
מונית נעצרת, הוא פותח את הדלת ודוחף אותי פנימה, חיכוך הניילון בשמלתי מייצר רעש קל שמשכין בי תחושה שאני שקופה לעולם.
נהג המונית מנסה לפתח שיחה, אבל התחתונים שלי, שנדחפו לפי בגסות רגע לפני הגעתו, לא מאפשרים לי להוציא הגה. " היא אילמת" , לפתע שמעתי את אדוני אומר , " זה מלידה".
האדמתי, ובפעם הראשונה בחיי, הודיתי על הקורונה, ועל המסכה שמכסה את רוב חלקיי פניי.
המונית נעצרת ויד גדולה מושכת אותי החוצה, " קפה אסט, אנחנו הולכים לשתות קפה", אמר, " והתחתונים נשארים, דממה".
מלצרית נעימה מכוונת אותנו לשולחן ואני מתבקשת לשבת. גופי חנוט בחבלים , עטוף בניילון נצמד, ואני יודעת שהישיבה תדרוש מאמץ לא קטן.
אני נושמת נשימה אחת עמוקה, במשורה, הנשימות שלי שייכות לו.
הישיבה הזקופה על הכיסא הנוקשה במרכז בית הקפה, מחדדת את חושיי, אדוני מעלעל בתפריט ואני דרוכה.
נדמה לי שכולם מביטים בי,הם יודעים, הם מבחינים שמתחת לשמלה שלי, יש שכבות של ניילון נצמד, שעוטפות את גופי, שאני עטופה בחבלים, שקורעים את עורי, אשר הודקו לגופי ביד מיומנת,.
זיעה קרה מבצבצת על מצחי, מסגירה אותי, הם יודעים.
המלצרית חוזרת ופונה לשאול מה ארצה להזמין, הפה שלי מלא בתחתוני תחרה לבנים, ותחושת חוסר אונים מציפה אותי. " היא תשתה קפה, הפוך, ותדאגו שיהיה רותח , ככה היא אוהבת", שמעתי את אדוני עונה לה, והרגשתי את חום גופי מטפס.
מבלי משים, כוס קפה מהבילה מונחת מולי, ואני תוהה לעצמי איך שותים קפה עם תחתונים בפה.
"תפתחי את הפה אסט" שמעתי את אדוני, ובתגובה מכנית פתחתי את פי הכי רחב שניתן. הוא שלף את התחתונים מפי, ודחף אותם לכיס מכנסיו. " זהו אסט, עכשיו את יכולה לשתות, לרוויה".
אני נוטפת, אפילו מבעד לשכבות הניילון אני מרגישה את הלחלוחית בין רגליי,אני מכורה לתחושה הזו, לאדרנלין שמטפס במעלה הגב, לפחד, שמציף את חושיי.
"אסט, תפתחי את התיק שלך, יש בו שלוש שקיות, בכל שקית יש מספר קוביות. תקומי אסט, עכשיו, תקומי ותניחי את השקיות על הכיסא, ואז תתיישבי שוב, בזריזות אסט, אני מחכה".
הלב שלי פועם, כל העיניים עליי, אני צריכה לקום, המוח שלי צורח, " תתרוממי, בלי לחשוב, תעשי את זה, קדימה".
הרעש, רעש הניילון הנצמד, מהדהד בכל בית הקפה, בעודי מתרוממת, מבליחה אנחה שקטה, מודעת לכל אחד מיושבי המקום, מתפללת שאיש לא ירים מבט, אני מסוגלת, אני יודעת.
התיישבתי בחזרה והסתכלתי לאדוני בעיניים, הוא לא ניתק מבט, אף לא לשנייה, הוא חייך כשפניי נחמצו למגע העור החשוף בקוביות, את הכאב שלי, הוא צריך.
" תשתי אסט" אמר בעודו מביט בי במבטו הרציני, עם עיניו הטובות שצופנות בחובן עולם ומלואו " זה מתקרר".
לגמתי לגימה, ארוכה, ועוד אחת, והרגשתי איך זיעתי מתפשטת בכל חלקיי, " אני נוזלת אדוני " אמרתי,בתקווה שמשהו יקרה, " זיעה טובה לך אסט, תמשיכי לשתות" הוא הגיב בקור רוח, מתעלם לחלוטין ממצבי הפיזי ההולך ומתדרדר.
עשרים דקות ארוכות אחר כך, כשאין פיסת עור יבשה בגופי, אדוני שלח יד ותפס בעורפי, בניגוד לכל אינסטינקט שקיים בתוכי לא נרתעתי, את מחיר הרתיעה הגוף שלי מכיר היטב. זיכרונות מהשוט המצליף על בשרי כתובים על גופי.
" טוב לך אסט? " הוא שאל, בידיעה מוחלטת שרק תשובה אחת יכולה לצאת מפי, " כן אדוני, תודה", השבתי. " שנמשיך? " אמר וחייך, הנהנתי נמרצות, משוועת להפוגה קלה מחוסר האונים שבו אני שרויה.
"קומי, הולכים", הרמתי את עצמי מהכיסא , מרגישה את העור שלי בוער , את ההקלה שבאה בעקבות ההתנתקות משקיות האבנים החדות.
אדוני אסף בזריזות את השקיות לכיסו, הניח ידו על מרפקי, והוביל אותי החוצה לאוויר הצח.
" היית טובה אסט, אבל זה עוד לא נגמר", לחש אדוני על אוזני, " בואי נחזור למרתף, שם תקבלי את צרכייך".
צמרמורת נעימה הזדחלה במעלה גבי במחשבה על העתיד לבוא.
הנסיעה חזרה עברה בשתיקה, אני במחשבותיי, ואדוני בשלו.
נכנסנו למרתף.אדוני כיסה את עיניי,הפשיט את כסותי והוביל אותי אל הקיר שלשלאות פלדה מסיביות השתלשלו מהתקרה, מחכות לרתק אותי למקומי. ריח הפלדה מילא את אפי בעוד אדוני מתקין אותי היטב ומוודא שמרחב התמרון שלי לא יהיה קיים.
" היית טובה אסט, שש הצלפות בכל פעם, שש סדרות, שלושים ושש סך הכל, תספרי איתי אסט ".
בכל הצלפה הרגשתי איך העור שלי נסדק, איך הגוף שלי מתפתל מכאב ולא יודע מנוח. צעקתי, צעקתי בלי קול, בכיתי את כל כאביי, וידעתי, שאני בידיים טובות.
אדוני חיבק אותי חיבוק אוהב ונשק לשפתיי, בעודו משחרר את יצירת האומנות שלו מכבלייה. הוא החזיק אותי ומשך אותי אליו. " הכי טובה אסט, הכי טובה " לחש לאוזניי, בעודנו מתקדמים לספה.
אני למרגלותיו, שם עטף אותי בכל אהבתו.