יומנה של שפחה

אני מתיישבת על קצה המיטה.עיני נעצמות וגופי מנומנם, חש את ריקות האוויר. אני בוהה מסביבי, מחפשת את אדוני. הצללים נופלים ארוכים על המיטה, ומטליאים את הקירות, ואדוני איננו. 

אני לבדי בחדר השינה של אדוני, לבדי בתוך האינטימיות הזאת של הסדינים והחפצים שלו, "אדוני?" אני פוצה את פי בהיסוס, מקווה לשמוע תגובה.

                                       שקט

עוטף אותי וקול לא נשמע מלבד אוושת הרוח המלטפת את גופי הערום.

ליבי מנתר בתוכי בחולשה, מתמוסס בפיק ברכים מהפחד המתחולל בתוך ורידיי. " אדוני ? "

אני עוצמת עיניים חזק, ומתמסרת לכמיהה, לחזור ולהזדחל למרגלותיו, מבקשת לצלול שוב לעולם שבו אני של אדוני, להכרך שוב בזרועות הכבדות, ובחזה הבוער שלו. לשקוע ולהמחץ תחתיו.

אני נופלת אחורה אל המיטה, מכסה את עצמי בשמיכה העבה של אדוני, נושמת את הוויתו, וממתינה בשקיקה שישוב.

אדוני. 

אספת אותי לפתע, ללא אומר, מהפינה בה רבצתי, לתוך החזה שלך. ליפפת בזריזות את שיערי בכף ידך משכת את החפץ שאני בידית שיצרת, ונתת לי לנשום את מהותך.

נשמתי עמוק, גם מהפה וגם מהאף, הכי חזק שאני יכולה, ממלאת ריאותי בניחוח המשכר שלך.

הרמתי את ראשי לעברך ומבטינו הצטלבו. כן, עיני מכוסות כבר שעות, כתמיד, ומבטינו הצטלבו. מבעד למחסום השחור לא ראיתי מאום, רק את מבטך.

העולם שתק. הקיום כולו התנקז לתוך הרגע המופלא הזה, המיוחד , שבו רק שנינו חיים. 

פרץ של אהבה בלתי נשלט, שטף את גופי, גרם לי לרעד קל, כי את האהבה שלי ראיתי, סומאה, בעיניך. 

שפתייך הבשרניות עטפו את שפתיי בתשוקה, בזמן שידיך חפנו את גופי בלהט. 

התנתקנו רק לרגע קט, אני עירומה, בחשיכה, ואתה, אדוני, משיל בגדים, כך אמרה האוושה,  כדי לתת לגופינו להתאחד ללא מכשול. עינייך לא עזבו לרגע את עיניי, אני יודעת. וריח מיצי תשוקתנו מילא את החלל.

אדוני משך אותי בשיערי, כפופה, מדדה , אל השולחן ההוא. הגדול. האילם. שידע להכיל בציות את תשוקתינו. השולחן ההוא, שפלחי ישבני המיוזע סומנו עליו בהטבעה עמוקה, שנותרה עדה יחידה לתפקידו האפל.

אדוני השכיב אותי עליו, פישק את רגליי פקד עלי אין תזוזה ואני קפאתי על מקומי. אצבעות נלחצו אל לחיי אילצו את פי פעור, רחב, הגאג נתחב, מהודק, ומילא את פי שכבר נטף.

אדוני חדר אלי בפראות. בעיני הכבויות ראיתיו. מביט במעשה הנוקב, תוך כדי בטישה.

לפתע, איני יודעת מהיכן, אנקה, שאגה, יבבה עצומה פילחה את פי ופרצה נתיבה דרך הכדור המעיק אל החלל, עיני הכבויות מתגלגלות, גופי ברעדה בלתי נשלטת, אני חשה נוחתת מגובה אינסוף אל ענן מכיל, עוטף. סחוטה.

כל חור בגופי מבעבע את תכולתי. עד אפיסתי . 

נשמתי את האוויר הקר עמוק לתוך הריאות שלי. אנחנו צועדים שלובי זרועות, עטופים במעילים גדולים באחת מערי אירופה הקפואות. שרשרת הזהב שאדוני העניק לי רגע לפני עלייתנו למטוס עוטפת את צווארי, שרשרת בעלות עם שמי שמתנוסס עליה, שרשרת שאני עונדת בגאווה.

גנבנו כמה ימים של ניתוק מהשגרה החונקת, ברחנו רחוק למקום שבו נוכל להיות עצמנו. אדון ושפחה, לעיר שבה הכל מותר וחוקי החברה הנוקשים אינם קיימים.

שעת ערב ואנחנו בחדרנו. התרגשות נעימה מציפה אותי לקראת העתיד להגיע. אני יוצאת מהמקלחת ומתנגבת היטב, בעודי מתאפרת אדוני ניגש אלי מלטף את גבי ולוחש על אוזני " תתאפרי אסט, תתאפרי כמו הפרוצה שאת, אני אלביש אותך בבגדים שיתאימו לאיפור, והיום אסט את הולכת להראות לי איזו זנזונת את".

שולטי העביר יד על שיערי, והמשיך לעבר החלון. הביט בעיר העסוקה למטה. דמומה מעבר לזגוגיות האטומות. כבר הספקתי לשרטט את שפתי עם שפתון אדום בוהק, כבר העליתי על רגלי את גרביוני הזנות והתקנתי אותן לביריות השחורות. מגפי קרסול עם עקב דק ובלתי אפשרי.  אדוני יתמוך אותי בלכתי. ידעתי. 

ישובה על המיטה הצחורה שלפתי את הטלפון מן השידה. עלעלתי שוב בתמונות המקום אליו אלקח על ידי אדוני. קירות טיח סדוק ולבנים אדומות, מהוהות משנים. 

כלובים כלובים מעטרים את הקירות החשופים. סבכות רצפה מובילות לתאי צינוק מתחת לרצפת העץ הנושנה. שלשלאות בכל פינה. בהיתי במסך, מבועתת.

יד לפתה את שיערי ואילצה אותי לקימה. 

השלכתי את הטלפון בהפתעה. " אמרתי הכיני עצמך ואת מכלה את הזמן " הוא אמר בקולו השקט. "אבל אדוני...אני רק...".

סטירה.

הרכנתי את ראשי, נאלמתי דום.

" שימי מעיל, יוצאים " . " אין עלי כלום אדוני" , מלמלתי בשקט. הוא ירה מבט קצר אל עיניי, אזק את ידיי מאחורי גבי, הידק עליי את המעיל, אחז בטבעת קולרי ומשך אותי לעבר הדלת.

מסדרון.  אני מטופפת על מסמריי בשיווי משקל מעורער. נכלמת. ראשי מושפל. מעלית. זוג נכנס. מביט בשתיקה. לובי. הליכה מואצת לאורכו.  אדוני אוחז בזרועי בחוזקה. מדרכה. טפטוף חורפי. קור חודר. מונית עוצרת באוושת צמיגים, צינור המפלט פולט ערבול של עשן ואדים. אני נדחפת פנימה. יושבת מקופלת בתוך עצמי. מעילי על עורי הרועד לא מקור, מכלימה, מבושה, מחוסר אונים. " אדוני..." אני מבקשת לומר בלחישה מתבקשת. לחיצה על זרועי מסמנת- שתקי. 

איתות. מגבים. שאון מכוניות בחוץ. נסיעה. עצירה. האטה. פנייה. אורות חותכים את החשיכה. המונית עצרה מול בנין מרשים, מדרכה רחבה. אדוני יוצא ומסייע בעדי לצאת אחריו, ידי כפותות לאחור.

חצר חשוכה קידמה את פנינו. חצינו את המדרכה הרטובה. אדוני בנחישות, אני בשיווי משקל רופף. הלכתי לצד אדוני האוחז בי. 

בלא לדעת לאן.  

אני אוחזת בהגה בשתי ידי, מזמזמת עם הרדיו, מנסה לא לתת למחשבות להשתלט עליי.

אני יודעת שהמפגש היום יהיה אחר, אנחנו כבר לא נהיה לבד, גוף נוסף מצטרף אלינו, ומלבד זאת איני יודעת דבר. 

אני חונה בסמוך לביתו, ונשארת באוטו לעוד כמה דקות של חסד בחסות החשיכה, כשאעבור בדלת כבר לא תהיה דרך חזרה.

אני נשאבת פנימה ומתפשטת בכניסה. אדוני מביט בי בדממה מהדהדת ומהנהן באישור. הוא אוסף את בגדיי ומניח אותם בחדר השינה, זה נותן לי שהות קלה לתור אחר נפש נוספת במרתף.

אני שמחה לגלות שאנחנו לבד. 

באמצע החדר ניצב כיסא עץ עם ידיות רחבות. עליו מספר חבלים באורכים שונים אשר משתלשלים ממנו, ואני יודעת שהוא הוכן עבורי.

אדוני חוזר ומסמן לי לשבת. רגלי בוגדות בי ואני לא מסוגלת לזוז. דחיפה קלה לכיוון הכיסא ואני ישובה. במשך דקות ארוכות אדוני עומל על מלאכת הקשירה ואני מסתכלת עליו כבכישוף. הוא מוודא שאני מותקנת היטב ללא כל יכולת תזוזה. ברדס שחור מלייטקס  מולבש על ראשי, גאג גדול נדחף לפי ואני מוכנה.

את מתנת החושך אדוני לא מעניק לי. לא הפעם. 

 נקישה נשמעת ונשימתי נעתקת. אדוני ניגש אל הדלת ופותח אותה לרווחה. אישה יפה נכנסת והוא מברך אותה לשלום.  הם מתחבקים קצרות והוא מזמין אותה אל הספה. הוא פותח בקבוק יין והיא מחייכת. 

בעולם שלהם אני לא קיימת. אני חפץ. אביזר נוי. רכוש.  אני אסט.

" התייצבי מולי " הוא פוקד עליה. " התפשטי".

היא נעמדת מולו, בעמדת הפישוק, בראש מורכן, מושיטה ידיה מוכנית לאיזוקה בפלדה. 

הוא מתקין לפיה גאג כדורי אדיש ופוער, מרייר.

ביד האחת הוא חופן את פלחי ישבנה, מתמקד בחריץ הלח, לש, לוחץ ושורט,

בידו האחרת, הוא סוטר לירכייה, שיפתחו עוד מעט,

הוא מחליק את גב ידו אל בין שפתייה הרותחות, מעסה אותן, את תוכן. את הדגדגן. מזחיל אצבע ועוד אחת ולש. לאט, ובעוצמה ובפראות, ועם שתי ידיו מטלטל חריצייה, כמפריד חלקיה.

הוא מוודא כי היא מטפסת במעלה התשוקה, הוא מקשיב לאנחות הגוברות, לפה הפעור הנוזל, ובאחת, לנגד עיניה התמהות, הכמהות, הפעורות, הוא נסוג.

הוא מנקה את ידיו על פניה, וגורר אותה אל הקיר במהירות, מקבע אותה היטב, ומתחיל במלאכה.

הוא מצליף בה בעזרת שוט זנבות ארוך והיא נאנקת. גופה משנה צבעו לצבעי כאב, לגווני אדום סגול, והוא לא מרפה.

אני בוהה בה,מהופנטת, מנסה לזכור כל פרט מתווי פניה וגופה של האישה הזו שזוכה לקבל את כאביו של אדוני, ודמעה אחת בודדת זולגת על לחיי.

אדוני מנתק אותה מהקיבוע והיא צונחת לרצפה כאדרת ריקה. הוא מרים אותה ונושא אותה לספה, שם הוא עוטף אותה בידיו הגדולות ומודה לה על שנתנה לו את עצמה. 

לאחר זמן שהרגיש כנצח, ולאחר שסעדו את נפשם בארוחה כיד המלך ושוחחו חולין, הוא מחבק אותה חיבוק אמיץ ושולח אותה לדרכה. 

אני מביטה בה מבט אחרון, והיא מחזירה לי מבט, אנחנו יודעות שלא נפגש עוד לעולם שכן תפקידה בעולמנו תם.

אדוני ניגש אליי ומותיר אותי מחבלי.הוא מוריד את הברדס מראשי ומנגב את דמעותיי, שבינתיים פרצו כל מחסום וזלגו בשטף.

הוא לוקח אותי למיטתו,ומלטף את גופי ללא הפסק,  " אסט שלי, את גיבורה" הוא לוחש לאוזני " את רק שלי".  

אני מתעוררת מתוך תנומה עמוקה. ממאנת לפקוח את עיני. חשה את מוגבלות גפיי העקודות לעמודי המיטה.       " למה אפשרת לה לכאוב כל כך? למה התעלמת ממני? לא סבלתי לשמוע את נהמות הכאב שלה". אמרתי בנים לא נים. חשתי את ידי ורגלי מותרות מן האסורים. ואת קולו של אדוני לוחש באוזני- " אני מביט בך דקות ארוכות. גופך התעוות, עיניך נעו בתזזית בתוך עפעפייך המוגפים. זלגת מתוך שנתך. ספרי לי על חלומך". 

אני מתרוממת לישיבה, עיני עדיין כבויות, מצטנפת לתוך החזה שלו, נושמת את הוויתו, ומודה בכל ליבי על קיומו.

הוא אמר אם תלכי אחרי

לא קטיפה תלבשי ולא משי

יהיה מר עד בלי כח אולי

אז אמרה היא לאט, כח יש לי

אם צריך אתהלך בסחבות

כלובשת קטיפה מבריקה

אם צריך אקרצף רצפות

ואהיה בעיני כמלכה

כל אשר תבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אדוני , יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כח

אז אמר מה יהיה אם אבגוד

ואותך אעזוב מיותרת

בלילות ארוכים לחכות

עד שובי מזרועות האחרת?

אם צריך לחכות אחכה

כך אמרה ופניה באור

אם צריך לא לבכות לא אבכה

העיקר שאדע כי תחזור

כל אשר נבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אדוני, יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כח

אז אמר מה יהיה אם אגיד

שעליך לקום וללכת

ולשכוח אותי ושנית

לא לשוב כי לרחוב את מושלכת?

היא רק רגע שתקה ותחייך

אז דברה ופניה ככפור

אם תאמר לי ללכת, אלך

אם תאמר לא לחזור, לא אחזור

אך דבר רק אחד אל תשאל

אל תאמר לי אותך לשכוח

כי את זאת אדוני לא אוכל

בשביל זה לא יהיה לי כח

* מילים, נתן אלתרמן.

** ניחוח בדסמי, אסט.

אני פוקחת את עיניי לחשכה. קרני שמש חמימות מלטפות את פניי, ואני מבינה שהחושך נמצא רק בתוכי. 

 מבקשת להסיט את שיערי הסתור, אך ידי כפותה למראשות המיטה,רשרוש השלשלאות ממלא את החדר.

אני כבולה.

אני מחוברת לגב המיטה בחבלים עבים, וגופי מתחכך בשלשלאות פלדה הפזורות על המיטה.

 זיכרונות מארועי אמש מציפים אותי וגל של הנאה שוטף את גופי. 

ריח משכר של מטעמים מתגנב לאפי ובטני מתכווצת. אני מנסה להתרכז, ללא הצלחה .

צעדים נשמעים במסדרון, ליטוף עדין על ראשי מקפיץ אותי, " בוקר טוב אסט". אדוני מנתק אותי מהמיטה ומוביל אותי לחדר האמבטיה. שאון הפלדה שאני גוררת מקרסולי האזוקים מלווה את מסלולנו.אני מוצבת על האסלה.  " התרוקני אסט, בוקר". אני מאדימה. מקללת בלב את הבושה שמסרבת להרפות ממני, בושה שאין לה מקום במרתף של אדוני. " אסט, קדימה, אני איתך ", אמר בעודו חופן אותי, מהדק אחיזתו בשיערי, והנוזל מתפרץ מגופי ביחד עם הבושה. 

מקלחת מהירה ואדוני מושיב אותי לשולחן האוכל. הוא אוזק את ידי ומניח צלחת מולי. כשרק חוש הריח לעזרי, הרעב מתגבר ופי מתמלא בנוזלים.

אנחנו מנהלים שיחת חולין תוך כדי שאדוני מאכיל את שנינו. לרגע אני מצליחה להתנתק מהמציאות ולראות אותנו מהצד. אני אזוקה, מוחשכת בעזרת סלוטייפ שחור ועבה, עירומה, נינוחה, במקומי הטבעי, ואדוני דואג לכל צרכיי.

"ספרי לי על אתמול" אדוני מנחה אותי, ואני מחייכת. "אתמול למדתי שיעור" אני משיבה. " את פה כדי ללמוד, את באילוף אסט, ספרי לי, מה למדת?"

תמונה אחת ברורה ניצבת מול עיניי, אני שרועה על המיטה, מותקנת בחבלים ושלשלאות, מתוחה לכל כוון, מוחשכת, עם אטמים באוזניי, חושי ניטלו ממני.

אני מתכנסת בתוך עצמי ונותנת לשקט למלא אותי. 

" למדתי אדוני שלי, שהשקט נמצא בתוכי, ואתה נותן לי כלים למצוא אותו ". 

 אדוני מחייך. " ספרי לי על כאב אסט, ספרי לי מה חווית".

" ביקרתי אתמול בתהום. טיפסתי וצללתי ומשכת ללא רחם. בעומקים אליהם נדחקתי לא נראה כל אור. התבוססתי בעצמי, במיצי, בזיעתי. כל העולם סביבי הצטמצם לכדי אוושות, נחיתות, כאב מפלח, קורע. דיאלוג חריף בין גופי המתעוות בריקוד גרוטסקי ובין בדל מחשבה שאדוני אחראי לתופת הזאת. היית שם. שמרת. החזרת אותי לחיים. כפית עלי ביקור בגיהינום. ושרדתי." 

" את יודעת שיש דרך, דרכי, הדרך שאת צועדת בה, את יודעת שרק מתוך התחתית את תצמחי, והתפקיד שלי הוא להביא אותך למקום הזה אסט, רק משם תוכלי לגדול, להכיר את נפשך המסוכסכת, רק בכאב הגדול, כשאני שם לצידך, מכאיב, ושומר, רק שם את תתפתחי, כך ראוי".

נזכרתי בצעקותי, שלא הכרתי כמותן בעבר, שעומעמו על ידי גאג כדורי גדול, בניסיונות שלי להגן על גופי מהצלפות בלתי נגמרות, בכעס, באימה, בכאב ואז בשקט.

נזכרתי בידיים שמלטפות, שמטיילות בתוכי, מעסות, מרגיעות, מגמירות.  

נזכרתי במה שעשית בי בליל אמש אדוני. 

" עשה בי כרצונך"

ערב מבטיח מזדחל לאיטו, שמי התכלת העזה שכיסו את היום, מחליפים גווניהם לצבעי אש הדועכת לקראת חשיכה. אות לכך כי היום הסתיים והלילה, אפל וקורא ממתין עבורי, מאלחש ומרגיע.

דפיקה קלה בדלת ואתה מולי,

 מבטים ננעלים, העולם נעצר ורק אנחנו קיימים בו.

" אסט, הכנסי". 

הדלת נטרקת מאחוריי ואתה בולע אותי לתוכך, לנשיקה מלאת תשוקה.

אנחנו מתנתקים לרגע קל, ואתה מביט בי. אני לא זקוקה ליותר ממבט בכדי שהגוף יחל לפעול. אני מסירה את בגדיי ללא מחשבה. אין מקום לבגדים במרתף. עירום הוא כורח המציאות.

אתה עונד לי את קולרי, כובל אותי באזיקים, ומוביל אותי לספה. שם, כשאני לרגליך, אתה מביט בעיניי ומדבר אל נשמתי.

והיא, עונה לך.

ואני -מתבוננת מהצד על השיח המופלא הזה שיש ביניכם, על החיבור המטורף הזה, הנדיר והמיוחד, ומתמוגגת.      אין דבר מרגש יותר ממפגש נשמות.

המגע בינינו לא מפסיק, אתה עליי, מגשש, מחפש, אוחז, נוכח. תמיד שם. אני כחומר בידיך מתמסרת למגע, נמסה, יודעת שזה מקומי.

אתה מרים אותי מהרצפה הקרה ומוביל אותי לקיר, בשתי ידיך הגדולות אתה מחבר אותי לשלשלאות היורדות מהתקרה, ואני מפוסקת ומותקנת, לפי רצונך.

כיסוי עיניים שחור מולבש על עיניי, ואפילה ממלאה אותי. שקט מצמרר נוכח בחדר ורק קול נשימותיי מהדהד בחלל. 

" אסט", לפתע מפציע קול, ואני נדרכת " כן אדוני?  "את הולכת להיות טובה היום אסט", אתה אומר בקול בטוח, " את הולכת לתת לי את הכאב שלך".

אני מקמרת את הגב בתנועה חתולית, יודעת שלעולם לא ייתן לי יותר משאוכל לשאת. 

 אוושת השוט המכה באוויר מרטיטה אותי בעוד הוא נוחת על גבי ומוציא ממני אנחה קלה. אנחה של כאב מהול בעונג. 

השוט מפליא בי מכותיו, ואני חשה איך הגוף שלי לאט לאט מתפורר, איך הנשמה שלי יוצאת אל אדונה, מבקשת ממנו את הכוח להמשיך. האנחות משנות גוון והבכי הבלתי נשלט מפציע. 

דואט של שולט  מעל נשלטת, מחזה עוצר נשימה של נשמה פורחת בתוך גוף קורס  מגיע לקיצו.

השקט חזר, ורק קולות הנשימה המהירה שלי נשמעים בחדר.

אדוני לא זז. אני יודעת שהוא בוחן את גופי, נהנה ממעשה ידיו.

הוא מוריד אותי מהקיר ועוטף אותי בחיבוק גדול " טובה אסט, אני גאה בך". אושר גדול מציף אותי, הצלחתי.

אני אסט של אדוני.

יצאנו אל הרחוב, אדוני אוחז במרפקי בחוזקה, כתמיד , אני פונה לכיון הרכב שלי,אך הוא מושך אותי במרפק לכיון השני,  מסתכלת עליו ביראה, רועדת קלות, חרף החום הבלתי נסבל של שלהי אוגוסט.

מונית נעצרת, הוא פותח את הדלת ודוחף אותי פנימה, חיכוך הניילון בשמלתי מייצר רעש קל שמשכין בי תחושה  שאני שקופה לעולם.

נהג המונית מנסה לפתח שיחה, אבל התחתונים שלי, שנדחפו לפי בגסות רגע לפני הגעתו, לא מאפשרים לי להוציא הגה. " היא אילמת" , לפתע שמעתי את אדוני  אומר , " זה מלידה". 

האדמתי, ובפעם הראשונה בחיי, הודיתי על הקורונה, ועל המסכה שמכסה את רוב חלקיי פניי.

המונית נעצרת ויד גדולה מושכת אותי החוצה, " קפה אסט, אנחנו הולכים לשתות קפה", אמר, " והתחתונים נשארים, דממה".

מלצרית נעימה מכוונת אותנו לשולחן ואני מתבקשת לשבת. גופי חנוט בחבלים , עטוף בניילון נצמד, ואני יודעת שהישיבה תדרוש מאמץ לא קטן.

אני נושמת נשימה אחת עמוקה, במשורה, הנשימות שלי שייכות לו.

הישיבה הזקופה על הכיסא הנוקשה במרכז בית הקפה, מחדדת את חושיי, אדוני מעלעל בתפריט ואני דרוכה.

נדמה לי שכולם מביטים בי,הם יודעים, הם מבחינים שמתחת לשמלה שלי, יש שכבות של ניילון נצמד, שעוטפות את גופי, שאני עטופה בחבלים, שקורעים את עורי, אשר הודקו לגופי ביד מיומנת,.

זיעה קרה מבצבצת על מצחי, מסגירה אותי, הם יודעים.

המלצרית חוזרת ופונה לשאול מה ארצה להזמין, הפה שלי מלא בתחתוני תחרה לבנים, ותחושת חוסר אונים מציפה אותי. " היא תשתה קפה, הפוך, ותדאגו שיהיה רותח , ככה היא אוהבת", שמעתי את אדוני עונה לה, והרגשתי את חום גופי מטפס.

מבלי משים, כוס קפה מהבילה מונחת מולי, ואני תוהה לעצמי איך שותים קפה עם תחתונים בפה. 

"תפתחי את הפה אסט" שמעתי את אדוני, ובתגובה מכנית פתחתי את פי הכי רחב שניתן. הוא שלף את התחתונים מפי, ודחף אותם לכיס מכנסיו. " זהו אסט, עכשיו את יכולה לשתות, לרוויה". 

אני נוטפת, אפילו מבעד לשכבות הניילון אני מרגישה את הלחלוחית בין רגליי,אני מכורה לתחושה הזו, לאדרנלין שמטפס במעלה הגב, לפחד, שמציף את חושיי.

"אסט, תפתחי את התיק שלך, יש בו שלוש שקיות, בכל שקית יש מספר קוביות. תקומי אסט, עכשיו, תקומי ותניחי את השקיות על הכיסא, ואז תתיישבי שוב, בזריזות אסט, אני מחכה". 

הלב שלי פועם, כל העיניים עליי, אני צריכה לקום, המוח שלי צורח, " תתרוממי, בלי לחשוב, תעשי את זה, קדימה". 

הרעש, רעש הניילון הנצמד, מהדהד בכל בית הקפה, בעודי מתרוממת, מבליחה אנחה שקטה, מודעת לכל אחד מיושבי המקום, מתפללת שאיש לא ירים מבט, אני מסוגלת, אני יודעת.

התיישבתי בחזרה והסתכלתי לאדוני בעיניים, הוא לא ניתק מבט, אף לא לשנייה, הוא חייך כשפניי נחמצו למגע העור החשוף בקוביות, את הכאב שלי, הוא צריך.

 " תשתי אסט" אמר בעודו מביט בי במבטו הרציני, עם עיניו הטובות שצופנות בחובן עולם ומלואו " זה מתקרר".

לגמתי לגימה, ארוכה, ועוד אחת, והרגשתי איך זיעתי מתפשטת בכל חלקיי, " אני נוזלת אדוני " אמרתי,בתקווה שמשהו יקרה, " זיעה טובה לך אסט, תמשיכי לשתות" הוא הגיב בקור רוח, מתעלם לחלוטין ממצבי הפיזי ההולך ומתדרדר. 

עשרים דקות ארוכות אחר כך, כשאין פיסת עור יבשה בגופי, אדוני שלח יד ותפס בעורפי, בניגוד לכל אינסטינקט שקיים בתוכי לא נרתעתי, את מחיר הרתיעה הגוף שלי מכיר היטב. זיכרונות מהשוט המצליף על בשרי כתובים על גופי.

" טוב לך אסט? " הוא שאל, בידיעה מוחלטת שרק תשובה אחת יכולה לצאת מפי, " כן אדוני, תודה", השבתי. " שנמשיך? " אמר וחייך,  הנהנתי נמרצות, משוועת להפוגה קלה מחוסר האונים שבו אני שרויה.

"קומי, הולכים", הרמתי את עצמי מהכיסא , מרגישה את העור שלי בוער , את ההקלה שבאה בעקבות ההתנתקות משקיות האבנים החדות. 

אדוני אסף בזריזות את השקיות לכיסו, הניח ידו על מרפקי, והוביל אותי החוצה לאוויר הצח.

" היית טובה אסט, אבל זה עוד לא נגמר", לחש אדוני על אוזני, " בואי נחזור למרתף, שם תקבלי את צרכייך".

צמרמורת נעימה הזדחלה במעלה גבי במחשבה על העתיד לבוא.

הנסיעה חזרה עברה בשתיקה, אני במחשבותיי, ואדוני בשלו. 

נכנסנו למרתף.אדוני כיסה את עיניי,הפשיט את כסותי והוביל אותי אל הקיר שלשלאות פלדה מסיביות השתלשלו מהתקרה, מחכות לרתק אותי למקומי. ריח הפלדה מילא את אפי בעוד אדוני מתקין אותי היטב ומוודא שמרחב התמרון שלי לא יהיה קיים.

" היית טובה אסט, שש הצלפות בכל פעם, שש סדרות, שלושים ושש סך הכל, תספרי איתי אסט ".

בכל הצלפה הרגשתי איך העור שלי נסדק, איך הגוף שלי מתפתל מכאב ולא יודע מנוח. צעקתי, צעקתי בלי קול, בכיתי את כל כאביי, וידעתי, שאני בידיים טובות.

אדוני חיבק אותי חיבוק אוהב ונשק לשפתיי, בעודו משחרר את יצירת האומנות שלו מכבלייה. הוא החזיק אותי ומשך אותי אליו. " הכי טובה אסט, הכי טובה " לחש לאוזניי, בעודנו מתקדמים לספה.

אני למרגלותיו, שם עטף אותי בכל אהבתו.