נזכרתי בזה לא מזמן.
ארומה מתחת למגדל משה אביב.
שעת צהריים אמצע השבוע.
מפוצץ אנשים.
חצי שעה פנויה והיא מתגעגעת אז קפה קצר.
מתישבים בחוץ. מדברים.
פתאום היא מביטה בי במבט הרעב שלה "אני רטובה".
אני מחייך. יופי.
היא ממשיכה "בבקשה תשתמש בי".
לא כלבה שלי אין לנו זמן. אני עונה ומדגיש בקול רם יותר את המילה כלבה.
היא לא מוותרת. נשענת קדימה במבט הרעב שלה דואגת שאראה את המחשוף שלה ושוב "בבקשה תשתמש בי".
אני קצר. סתמי כלבה.
"מה תעשה לי אם לא?" היא שואלת מחוייכת.
תקבלי סטירה כלבה.
"כאן ? ליד כולם?"
כן כלבה קטנה.
"אין לך אומץ".
אני מביט בה. את בטוחה כלבה?
"כן" היא מחייכת.
תתקרבי אליי כלבה.
היא נשענת אליי מעבר לשולחן.
אני נשען קדימה. מביט לרגע מסביב. מקרב את היד לפנים שלה ומעיף לה סטירה. לא רצינית אבל מספיקה. עם קצת רעש.
היא בשוק. העיניים שלה פקוחות רחב. היא מביטה מסביב.
זה לא מספיק כלבה שלי. לא סיימנו.
עכשיו רדי על הברכיים ליד הכסא שלי.
"מה?"
מה ששמעת כלבה. עכשיו.
היא מתעכבת ואני מביט בה. היא משפילה מבט. מבינה שזה לא פתוח לדיאלוג.
היא קמה לאט. נעמדת לידי ולאט יורדת על הברכיים.
אני מתעלם מהנוכחות שלה לדקה שתיים. מדליק סיגריה. שותה מהקפה. אני יודע שזה מרגיש כמו נצח עבורה.
אני מתכופף ולוחש לה באוזן, עכשיו את תסתמי כלבה?
"כן אדוני"
מה אומרים כלבה?
"תודה אדוני"
תחזרי לשבת בכסא כלבה.
וכן זה אמיתי :)