לומדת

הכול התחיל כמו תמיד בג’קוזי. המים חמים, בועות מקיפות אותנו, סצנה זוגית תמימה למראה עד שהחיוך שלי השתנה. משחק קטן אמרתי לו, והעיניים שלו נדלקו בחשש.

מה הכללים? הוא שאל.

אסור לך לענות בלא.

הוא צחק, חשב שזה קל.

אתה אוהב אבוקדו? חייכתי, יודעת בדיוק את התשובה.

לא הוא ירה מייד בלי לחשוב ובאותו רגע היד שלי הנחיתה את הראש שלו מתחת למים. הבועות פרצו מפיו, עיניו נפערו. החזקתי עוד כמה שניות, ואז שחררתי. הוא עלה מתנשף, משתעל.

פעם הבאה תחשוב פעמיים.

המשחק המשיך. הוא התחיל להתחכם, לענות בתשובות מתוחכמות לנסות להתחמק. זה שעשע אותי, אבל גם עורר בי רצון לשבור אותו עוד. בסדר, אמרתי. מעכשיו אסור לך לענות גם בכן.

מה? זה לא הוגן! הוא מחה.

שקט, חייכתי. אל תתלונן. תעמוד בחוקים שלי.

כל מילה שלו הפכה למלכודת.

אתה אוהב אותי? כן!! והנה הראש מתחת למים.

אתה שונא אותי? ברור שלא. ושוב אי אפשר לנשום.

על תשובה צריך לחשוב, כל מילה הכי קטנה הופכת למלכודת. ראיתי איך הוא מתעייף, איך המבט שלו מתרוקן. ואז, פתאום, בלי שאצטרך לגעת בו  הוא בעצמו דחף את הראש מתחת למים. כאילו אומר: נכנעתי. תפסיקי. ניצחת.

החיוך שלי התרחב. לא הייתי צריכה להטביע אותו. הוא הטביע את עצמו. זה היה הרגע שבו הבנתי כמה עמוק כבר נכנס למשחק שלי.

בסשן אחר, על כיסא השיזוף, הלכתי על משהו אחר לגמרי. ניילון נצמד. שכבה אחרי שכבה, הידיים, הרגליים והוספתי גאג.

אתה שומע אותי טוב? שאלתי בקול קר. הוא הנהן.

אסור לך להשמיע צליל. לא לייבב, לא לגנוח. אם אני שומעת קול אחד קטן אני זורקת אותך לבריכה.

העיניים שלו התחננו, הגוף שלו רעד. אבל שקט. מוחלט.

אני הסתובבתי סביבו, הלכתי והכנתי אוכל. אתה סתם רהיט כרגע, אמרתי תוך כדי ערבוב הסלט. רהיט שמזכיר לי כמה כוח יש לי.

חזרתי מדי פעם, הנחתי יד קלה על כתף, ליטוף קצר על הצוואר. הוא קפא בכל פעם. אולי עכשיו אשחרר אותך? ומיד עונה לעצמי לא. עדיין לא.

ככל שהזמן עבר ראיתי אותו נמס, מתכווץ לתוך עצמו, מחכה לרחמים שלא באו.

מידי פעם מייבב אך הספיק מבט מאיים אחד ממני והוא חוזר להיות בשקט.

בסוף, כשכבר כמעט לא נשאר בו כלום, נתתי לו פורקן. הוא רעד, גנח לתוך הגאג, נשבר מולי.

יופי, חייכתי לעצמי, ואמרתי לו בקול עכשיו תחכה. וחזרתי לשולחן, אוכלת בשלווה בזמן שהוא עדיין מקובע לכיסא.

ברגע אחר, הפעם על המיטה, הוא קשור בידיים בתנוחה לא נוחה. הוא בדרך כלל אוהב מאחורי הגב אבל הפעם זה נקשר סביב הצוואר.

אתה רוצה משהו? שאלתי.

הוא מנסה להגיד משהו ומיד מקבל סטירה. 

וככה שוב ושוב עד שהוא מבין. הרצון שלו זה לא מה שחשוב.

שקט, אמרתי לו. אני לא רוצה לשמוע אותך. אתה יפה יותר ככה.

הוא שכוב על הגב, הראש נמשך מעבר לקצה, תלוי באוויר.

הצוואר שלו מתוח, הוורידים נראים, הנשימה שלו רדודה.

אני מתיישבת מולו על כיסא, לא רחוק בדיוק במרחק שבו הוא יכול לראות, אבל לא לגעת.

תנסה להגיע, אמרתי בקול רגוע מדי.

הוא זז, כמעט אינסטינקטיבית, כאילו משהו בתוכו חייב למלא את הפקודה. אבל יש גבול ליכולת שלו למתוח את עצמו.

הראש נשמט מעט, השרירים נמתחים, והוא עוצר.

לא ככה אני אומרת לא. אני רוצה שתגיע אלי לא מתוך רצון. מתוך צורך.

העיניים שלו נעולות על כפות הרגליים שלי.

יש בהן הכול  השתוקקות, תסכול, ייאוש, צמא למגע.

הוא מושך את עצמו שוב, הגוף מתעקל כמו קשת,

הנשיפה שלו הופכת לנהמה כבושה.

אני מושכת קלות את הרצועה המחוברת לקולר.

עוד סנטימטר קדימה  ואז עוצרת.

עצור אני אומרת.

הוא קופא, כולו מתח, כולו שקט.

תראה כמה זה פשוט, אני ממשיכה. אתה כל כך קרוב, אבל אתה לא נוגע.

אני נשענת אחורה, נותנת לו לראות.

הוא שוב מושך, הפעם חזק מדי, הראש שלו כמעט נופל אחורה, הגוף קורס, ואני מחזיקה את הקולר ביד אחת.

לאן אתה ממהר? אני לוחשת, כמעט בחיוך.

הוא נושף, כמעט חנוק.  אני מקרבת את הכיסא, לאט, בלי למהר. מניחה את כף הרגל שלי קרוב לשפתיים שלו.

הוא נמתח, כמעט נוגע, כמעט מצליח. ואז אני שוב הולכת עם הכיסא אחורה.

עוד רגע של כמעט  עוד שיעור של סבלנות.

הוא עוצם עיניים, הראש שלו עדיין באוויר, הגוף נלחם בעצמו.

אני מניחה אצבע אחת על השפתיים שלו. לא ביקשתי ממך לעצור. ביקשתי ממך להרגיש.

הרעד שלו משתנה. כבר לא התנגדות  זה רטט של קבלה.

הוא לא מחפש להגיע יותר, הוא פשוט נשאר שם.

מתוח, תלוי, קיים.

אני מתקרבת שוב, מושכת אותו אלי עם הרצועה כמה שהוא יכול , מלטפת לו את הסנטר עם כף הרגל, מעלה את הראש שלו לאט, תומכת בו רגע.

אני מתקרבת עוד קצת, כמעט נוגעת בשפתיים שלו עם הרגל. אתה מבין? הוא מהנהן. לא במילים, רק בנשימה.

אז תישאר שם, אני אומרת. והוא נשאר.

מידי פעם מרגיש את הרגל שלי מרפרפת לו על הפנים, תומכת בראש  נדחפת לתוך פיו. 

מזכירה לו למה הוא קיים, למה הוא זקוק.

והנה שלושה סשנים שונים. שלושה סוגים שונים של חוסר אונים. מים, ניילון, וחבל.

אבל בסוף הכול מתנקז לאותו מקום

הידיעה שאין לו מוצא. שהעולם שלו מצטמצם אליי. שכל תשובה, כל נשימה, כל צליל תלויים רק בי.

וזה  הלב של מה שאנחנו יוצרים ביחד. כל פעם מחדש למצוא דרך אחרת לשבור אותו, למחוק את האני שלו, להשאיר רק את מה שאני רוצה לראות. 

הוא שוכב שם. בתוך סיטואציה שהוא שונא.

בהתחלה הוא לא ידע בדיוק מה הולך לקרות, רק ידע שזה לא משהו שהוא רוצה שיקרה. הכול התחיל עם קשירה. הגבלה. חבלים בחדר. הוא עמד זקוף, מגחך. מאתגר. מלא ביטחון עצמי. עדיין הוא עצמו.

ואז הוא נגרר.

לא בעדינות. לא בהסכמה.

בניגוד לרצונו, לתוך החדר שהוא לא רצה להיכנס אליו בכלל. והוא אמר לא. שוב ושוב. נאבק. פיזית.

הגוף שלו נמתח, התקשח, ניסה להיאחז בכל מה שיכול  בידית, במשקוף, במבט האחרון החוצה.

ובשלב מסוים – פשוט הדפתי אותו לרצפה.

חד. ברור. בלי שאלה. הוא לא נפל. הוא הופל.

לא הייתה שם שום עדינות או שיח שוויוני.

כשהוא מצא את עצמו שוכב על הרצפה, זה לא היה תוצאה של דיאלוג.

זה היה סיום ברור של ההתנגדות שלו.

החדר קטן. שירותים. מים מתחילים לטפטף עליו מכוס.

טיפה אחרי טיפה, ישר על הפנים. אני מאיימת לשפוך עליו את הכול והוא רועד.

האסלה פתוחה מולו, הריח קיים אולי רק בראש שלו, אבל שם הוא כבר לא שולט.

וזה לא הלכלוך עצמו ,זה פשוט איך שזה מרגיש לו.

בראש שלו זה זיהום. זו עליבות. זו השפלה מוחלטת.

הוא שונא רטיבות. הוא חולה ניקיון. הוא בורח מגועל.

וזה? זה הגבול שהוא בחיים לא רוצה לשחק איתו. אבל זה כבר לא משחק, לא מדובר פה בהנאה שלו אלא בחינוך.

והוא נלחם.

הגוף שלו זז, מתפתל, מנסה להוריד את החבל, לברוח.

העיניים מתריסות. הפה מתנגד.

אבל זה מורכב יותר מרק  פחד קדמוני . זו מלחמה פנימית.וזה בדיוק הסדק.

הוא צריך שאנצח.

הוא צריך שאני אהיה חזקה ממנו – כי רק אז הוא יוכל להרשות לעצמו ליפול.

ואני לא צועקת ולא לוחצת, אני פשוט נמצאת. 

ואני מדברת אליו, בשקט בלחש בתוך האוזן , אני רוצה שתשמח אותי. תזכיר לי למה בחרתי דווקא בך. אל תאכזב אותי עכשיו, אני יודעת שאתה יכול.

המשפטים האלה פוגעים לו בדיוק במרכז.

לא בגוף. בנפש. הם עוקפים את כל ההתנגדויות ועוברים ישר עמוק בפנים המנגנונים שלו קורסים.

קודם הגוף. הברכיים שוקעות והידיים לא נאבקות יותר.

הראש נשמט קדימה. ואז העיניים משתנות. משהו בהן נרגע. משהו נכנע. מבט ריקני.

שם קורה הקסם האמיתי ושם מתחילה ההתמסרות.

הוא מפסיק להיות "הוא".

הופך להיות מה שאני רוצה שהוא יהיה.

אפס, תולעת, כלי ריק, סמרטוט.

אין לו יותר תודעה עצמאית ורצון. אין לו אג'נדה, הוא דף חלק. הוא שם לשימושי.

ואני כמו העט. היד שכותבת עליו, חורטת עליו, מעצבת אותו כמו שאני רוצה.

זה לא רק שהוא נשבר, הוא מתרוקן בטוטאליות.

ובמקום הזה אני יכולה לעשות איתו כל דבר.

לעצב אותו. למתוח אותו. לרסק אותו. להלביש עליו כל פנטזיה. והוא פשוט יהיה.

זה הסף שאנחנו בונים יחד מתוך דינמיקה של התנגדות.

מאבק מתמשך מי יוותר ראשון , מי ימצמץ ראשון.

כל הזמן הדיאלוג והמלחמה על שליטה עד שהוא נשבר עבורי.

וכשהוא שלי באמת, אני עוטפת. הרגל על הפנים  כמו עוגן. כמו חתימה, אני מתקרבת אליו. נוגעת בו מלטפת נותנת לו את הקרבה שהוא צריך.

לוחשת אני פה, אתה לא לבד. אני גאה בך.

ואני באמת גאה.

כי מתוך כל הגועל שהוא מרגיש, מתוך הרעשים בראש שלו, מתוך המקומות שהוא לא רצה לגעת בהם הוא עבר דרכם בשבילי והוא מצא נחמה בי ,בקול שלי. ברגל שלי.

במה שהוא הפך להיות , בזה שהוא מתחתי.

וזה כל הקסם ,לא רק לשבור ולהכאיב.

אלא להחזיק אותו שבור ופשוט להשאיר אותו שם רגע, בריק, בידיים שלי.

ולדעת שדווקא כשהוא כלום הוא הכי שלי.

המים בבריכה היו חמימים, כמעט מרגיעים, אחרי כל מה שהוא עבר. הגוף שלו היה מותש, השרירים כבדים, הראש מלא בעייפות מבורכת. הוא שכב שם, חצי מעולף על מיטת השיזוף, נותן לעצמו רגע להירגע, לנשום. אולי הוא אפילו חשב שהלילה נגמר.

ואז עלתה לי מחשבה. מחשבה זדונית.

לקחתי את הסקוצים של הקשירה והעברתי אותם מאחורי הידיים שלו. לא יותר מדי חזק, סתם לבדוק… ולראות מה הוא יעשה.

כמובן שהוא ניסה להשתחרר. וכמובן שהוא הצליח.

אבל הוא, כמו שהוא לפעמים כל כך מטומטם, לא עצר שם. במקום ליהנות מהרגע, במקום להבין שאולי הוא חמק ממלכודת, הוא היה צריך לפתוח את הפה הגדול שלו. לפלוט את המחשבה שרצה לו בראש. לספר לי בדיוק איך אני יכולה לקשור אותו כך שהוא לא יצליח לברוח.

טוב.

אם הוא כבר מציע…

תוך רגעים ספורים הוא היה שוב קשור, הפעם כמו שבאמת צריך. לא היה לו שום סיכוי לצאת מזה עכשיו, והוא ידע את זה. ראיתי איך זה מחלחל לתוך התודעה שלו, איך הוא מתפתל קצת על המיטה, איך הוא מבין שהשליטה שוב לא בידיים שלו.

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

היה לי תיאבון לשחק.

נשענתי מעליו, נותנת לו להרגיש אותי קרובה, חמה, מסוכנת. הידיים שלי טיילו על הגוף שלו, נוגעות, חוקרות, מדליקות אותו לאט. ראיתי איך הנשימה שלו מתחילה להשתנות, איך הגוף שלו מגיב, איך הראש שלו מתחיל לשקוע לתוך התחושה.

ואז, בדיוק כשחשב שהוא יודע לאן זה הולך עצרתי.

פשוט הפסקתי.

והשארתי אותו שם, מתוח, רועד, עם תשוקה בלתי נסבלת שהלכה ונבנתה.

והמשכתי לשחק.

כל נגיעה, כל ליטוף, כל לחישה  רק כדי להביא אותו לשיא… ואז לעצור. שוב. ושוב. ושוב.

הוא התחנן, ניסה לזוז, ניסה לברוח מהתחושות, אבל לא היה לאן. הגוף שלו לא היה שלו יותר, לא היה לו שום שליטה על שום דבר.

וכשהוא לא יכול היה יותר, כשהוא רעד כולו, מתוח עד הקצה, נואש לשחרור שהוא לא יקבל…

דחפתי לו דילדו לפה.

לא היה צורך בגאג. הייתי צריכה שהוא ירגיש.

הוא ניסה להיאבק, אבל אני ראיתי את העיניים שלו. ראיתי איך הראש שלו נשטף בתחושה אחרת, איך זה לוקח אותו עמוק יותר לתוך החוסר שליטה, איך כל התנגדות הופכת לכניעה הדרגתית.

הגוף שלו רועד מתחתיי, מתוח כמו מיתר שנמשך עד הקצה, ואני? אני מחזיקה את החוטים בידיים, משחקת בהם כרצוני. הוא קשור, חסר אונים, והפה שלו מלא  לא יכול להתחנן, לא יכול לבקש רחמים. רק להיאנח דרך הדחיסה, דרך התחושה שחודרת אותו ומכריחה אותו להיכנע.

אני דוחפת את הדילדו עמוק יותר, מתענגת על הבעות הפנים שלו, על הדרך שבה העיניים שלו מתכווצות מהצפה של תחושות פה מלא, גוף שנשרף מתשוקה, איבר שזועק לשחרור אבל כלוא בתוך המשחק שלי.

היד שלי מטיילת במורד בטנו, האצבעות מגרות, מלחשות הבטחות מתחת לעורו. אני לוחצת, סוחטת, מביאה אותו אל הקצה ושוב נסוגה. הוא נאנק, הגרון שלו חנוק סביב הדילדו, רעידות עונג וייאוש עוברות בו כמו זרמים חשמליים.

הלשון שלי מחליקה על בטנו, יורדת נמוך יותר, מתקרבת לאיבר שלו  והוא בטוח שהנה, עכשיו זה יקרה. עכשיו אני אתן לו. אבל לא. אני רק נושפת, רק מגרה, רק מריצה את קצה הלשון על המקום הכי רגיש ואז… נעצרת. שומעת את הנהמה העמוקה שנפלטת ממנו, מעריצה את הכאב שבחוסר האונים שלו.

אני מחזיקה אותו שם, במקום שהוא לא יכול לברוח ממנו. בין תקווה לייאוש, בין שיגעון לצייתנות מוחלטת. ואני אוהבת כל שנייה מזה

כשהחלטתי שהספיק לי  או יותר נכון, שהספיק לו נתתי לו רשות.

הוא גמר חזק.

אני צפיתי בו, רגועה, מסופקת. ואז, כשעוד היה חם לקחתי את הזרע שלו, ובתנועות איטיות, מוקפדות, כתבתי את שמי על הבטן שלו.

רק כדי שהוא יזכור למי הוא שייך.

ואני ? אני לא חסרת לב כמו שהוא לפעמים אוהב להגיד.

ירד גשם בחוץ, והיה קר. הנחתי לידו את פטריות החימום, כי אני דואגת לרכוש שלי.

התכופפתי קרוב, מספיק כדי שהוא ירגיש את החום שלי, את הלחישה באוזן.

"לילה טוב."

ואז קמתי.

עזבתי אותו שם, לבד, קשור, רטוב, מלוכלך על מיטת השיזוף.

עליתי למעלה, לצימר החמים . משאירה אותו מאחור, שומעת את הקול שלו צועק לעברי, מלא זעם ותסכול.

"את לא תעזי!"

אבל אני? אני רק חייכתי לעצמי וסגרתי את הדלת.

הוא הכין את הג'קוזי בדיוק כמו שביקשתי. מים חמימים, לא חמים מדי, בדיוק כמו שאני אוהבת. קצף בריח וניל מרחף על פני השטח, נרות מוכנים להדלקה כל פרט מוקפד עד האחרון שבהם. הוא דאג לכל זה, אבל הוא לא זה שזכה ליהנות מזה.

אני מושיבה אותו על שפת האבן הקרה, מול המים שהוא עצמו חימם, וקושרת אותו. הידיים, הרגליים הכל במקום. לא חזק מדי, רק מספיק כדי להזכיר לו שאין לו שליטה על כלום עכשיו.

ואז, אני מוסיפה פרט נוסף.

גאג מחליק לפיו, מותח את השפתיים, מרסן את המילים שלא יוכלו לצאת. כל ניסיון לדבר נבלע, הכל הופך להמהום עמום בלבד. הוא לא צריך לדבר עכשיו, הוא רק צריך להרגיש.

ולבסוף הבלון.

אני מצווה עליו להניח עליו את הראש. לא מלא באוויר, אבל מספיק נפוח כדי להיות מסוכן. מספיק רגיש כדי שאם הוא יזיז את הראש יותר מדי  הוא יזוז. ואני? אני כבר הזהרתי אותו מראש שזה אסור.

והאור? האור לא כבה בגלל כיסוי עיניים. להפך. האור כבה כי אני פשוט עזבתי אותו שם, לבד, בחושך מוחלט.

אני הולכת. למקלחת.

הוא יודע שאני בסביבה. הוא יודע שאני לא רחוקה. הוא שומע רחשי מים מהמקלחת, שומע את הצעדים שלי על המרצפות, אבל אין לו מושג מה אני עושה. אין לו מושג אם אני מסתכלת עליו, אם אני בכלל מתייחסת לקיום שלו עכשיו.

ובין הצלילים המרומזים האלה, בין רגעי האי ודאות, אני משאירה לו רק דבר אחד  הטלפון שלי, מונח לידו, דלוק. הוא יכול לשמוע אותי, אבל הוא לא יכול לראות. אני שם, ועדיין לא שם. קרובה, אבל רחוקה שנות אור מהישג ידו.

המים במקלחת מתגברים, נשטפים עליי בזמן שהוא יושב שם, מתוח, נזהר לא לזוז יותר מדי. הוא בטח סופר בראש, מנסה לנחש כמה זמן עבר, מנסה לזכור אם אמרתי לו בכלל כמה זמן הוא יהיה שם. אני יודעת בדיוק מה עובר לו בראש. חוסר האונים, הבלבול, התחושה שהוא עושה את הדבר הנכון בזה שהוא מחכה, אבל גם הספק, המחשבה שאולי, אולי הוא אמור לעשות משהו אחר.

הוא צריך להחזיק את עצמו יציב, כל תנועה קטנה יכולה להיות טעות. הלסת כבר מתחילה לכאוב מהגאג, השרירים בוערים מהתנוחה, אבל הראש? הראש חייב להישאר בדיוק במקום. אם הוא יזיז אותו יותר מדי… הבלון יזוז .

והזמן עובר.

לאט.

הגוף שלו מתחיל לכאוב.

הוא שומע את המים זורמים, שומע אותי נעה בחדר לידו, אבל הוא לא רואה כלום. אין לו מושג מה אני עושה. הוא לא יכול לדעת אם אני מתבוננת בו, אם אני בכלל מתכוונת לחזור בזמן הקרוב. כל מה שיש לו זה השקט, המים הרוחשים מאחוריו, הטלפון שלי שמונח לידו  פתוח, אבל חסר תועלת. הוא שומע אותי, אבל לא יכול לקרוא לי. לא במילים, לא בתנועה.

והזמן עובר . הכאב מצטבר.

ואז  הריח.

עשן דק מתגנב לאוויר, עוטף אותו ברכות מעושנת. אני ליד החלון, סיגריה בין האצבעות, העשן מתפתל באוויר. אני יכולה לראות אותו, אבל הוא לא יכול לראות אותי. הוא רק יכול לחוש את הנוכחות שלי בלי לדעת איפה בדיוק אני נמצאת.

האם אני מתבוננת בו עכשיו?

האם אני בכלל חושבת עליו?

האם הוא עדיין מחכה כמו שצריך?

שעה וחצי.

שעה וחצי שבהן הוא לא ידע כלום, לא ראה כלום, רק שמע. שעה וחצי שבהן הוא נשאר בדיוק איפה שהשארתי אותו, בלי לזוז, בלי לדעת מתי זה יגמר..

שעה וחצי שבהן הוא היה תלוי אך ורק בי.

שעה וחצי שבהן כל שנייה חלפה כמו נצח 

ואז בלי אזהרה, בלי הודעה מוקדמת - אני שם

נוגעת בו פתאום, חודרת את השקט, את האפלה, משחררת אותו , מרימה את ראשו מהבלון, מוציאה את הגאג. נותנת לו רגע אחד שוב להרגיש את הפה, רגע אחד של חופש, רגע אחד של נשימה לפני שהיד שלי מתהדקת סביב צווארו שוב ונותנת לו להרגיש שוב את השליטה שלי את הידיעה שהוא שלי, שהזמן שלו, הגוף שלו, החוויות שלו- הכל שייך לי .