משעמם לי, מאוד.
מקלחת זריזה וגיבוש תוכנית מאולתרת ליציאה.
דיסקית החטופים על הצוואר, בושם ריחני ואני באוטו.
בר שכונתי, לא בשכונה שלי, חברים - הם כבר הזמינו שתיה, חיבוקים לכולם תוך כדי שאני מבקש מיניב הברמן "וויסקי עם קוביית קרח אחת - תודה אח יקר"
שיחות על המצב, כל אחד נהיה אהוד יערי, אין לי באמת חשק לפתח את הנושא הזה, אני שותק.
מחייך כדי שיחשבו שאני בטוב ואולי יעזבו אותי משאלות קשות.
אני סוקר את הבר, שום דבר לא מעניין אותי...
לוקח לגימה, ממלא את הפה בוויסקי, מערבב אותו בתוך הפה מצד לצד ובולע באחת.
הטעם החזק צורב לי את חלל הפה, אני מזיז את הראש לצד המוסיקה, אואזיס...קוטע את החבר החופר ששעה מזיין לנו את השכל מה לדעתו שר הביטחון היה צריך לעשות, אפס מאופס שלא עשה יום מילואים בחייו.
"אפרופו אואזיס שמתנגן ברקע"
תוציאו טלפונים ובואו נזמין כרטיסים להופעה".
שתיקה, בבת אחת כולם מתפוצצים מצחוק, חוץ מהחופר, הוא לא הבין את הקישור.
-"מה הקשר עכשיו, יא גנוב".
"סתם, חוויה".
הרעיון התמסמס לו ואני בשלי, הזמנתי כוס נוספת.
הוויסקי קצת הכהה את הדיון המסעיר שהתחולל לי בראש בימים האחרונים, משהי נעמדת לידי, מנסה להסיט את תשומת ליבו של הברמן, שלא מתייחס אליה.
- "הדפוק הזה אפילו לא מסתכל לפה"
היא סוג של מלמלה לעצמה בקול.
"השיטה היא להחזיק שטר של מאה ואיתור לקרוא לברמן".
-" זה עובד".
"בחיים לא ניסיתי, את הברמן פה אני מכיר".
היא מחייכת, לא סגורה עד הסוף מה קרה פה, בכנות, גם אני, אולי ניסיתי לשבור את הקרח.
"מה הרעל שלך?"
- "ג'ין וטוניק".
" יניב, אפשר לבקש ממך ג'ין וטוניק"?
- "בדרך אח שלי".
" הינה, חסכתי לך את הטרחה של המאה שקל"
-"הרגשת שאני האישה הקטנה צריכה את עזרתך?"
כולם לאחרונה ניהיו מגעילים, לא אמרנו הרי "שביחד ננצח".
"האמת, שכן, לא מהחלק של האישה הקטנה אבל, כולנו לפעמים צריכים קצת עזרה, לא?
תהני מהמשקה שלך".
סובבתי את הגב והמשכתי לבהות בחלק "האחר" של הבר.
היא חזרה לחברות שלה, גונבת אלי מבטים.
אני נפרד מהחברים, משלם ויוצא.
נכנס לאוטו ונוסע הביתה.
נכנס לשקט שלי בחזרה מה שמעצים את הדיון בראש שלי, שוב.