לא את כל הצמחים שלי אני קונה במשתלה. כמעט תמיד אני מעדיפה לייחר בעצמי. יש לזה סיבות טובות, והעיקרית שבהן היא שצמחי המשתלה המרהיבים, הם בדרכ צמחים המפתחים את יופיים בחממה, עם עלים גדולים יפים ובשרניים, ואז מתאבדים בבית בדרמטיות עקב שינוי תנאים. לעומתו ייחור, אם הוא אכן השקיע את כל כוחותיו להצמיח שורש ולהתפתח, אזי סביר שהוא יחזיק מעמד, ויסתגל מההתחלה לתנאים שאני יוצרת לו.
אבל את הצמח הספציפי הזה שאני מספרת עליו, רכשתי במשתלה. אפשר להגיד שזה היה מפגש שהסוף שלו היה די ברור מההתחלה. מדובר היה בצמח ראוותני ויהיר, שידע שהוא מושך תשומת לב רבה. ובכן, גם אני לא יכולתי להשאר אדישה למראה שלו, לוייב שלו, ולתחושת הרכושנות שצמחה בי כשהתבוננתי בו.
בהתחלה הסתובבתי בחממת המשתלה, כאילו שאני בכלל מתעניינת בצמחים שסביבו. ליטפתי את העלים שלהם, מחמיאה תוך כדי, מתעניינת ושואלת את המוכר שאלות בקשר אליהם. בקשר אליו, אפילו לא מילה. הוא מביט בי, ואני בכלל מביטה בבגוניה שלידו. אחרי שסיימתי להתעניין בכל הצמחים הנהדרים שמסביב, ממש ביציאה שלי מהמשתלה, הצבעתי עליו, וביקשתי מהמוכר שיניח לי אותו ברכב. המוכר המופתע הרים אותו, הניח אותו במושב האחורי וחזר, כאילו הבין שההתנהלות בכל מה שנוגע לצמח הזה, היא שונה, ולא מדברים עליו בפניו.
כשחזר הוא אמר מייד שיש לי טעם טוב, אבל היה קצת מודאג וניסה להבין אם היה לי כזה קודם, ואם אני יודעת איך לטפל בו, כי זה לא צמח פשוט לטיפול. המהמתי משהו, שילמתי עליו, ונסענו הביתה, הוא ואני, שותקים.
בשלב הראשון הנחתי אותו באחת הפינות של חדר השינה שלי, ולא התייחסתי אליו יומיים שלושה. היה חשוב לי שהוא יבין את יחסי הכוחות כאן: אני ממש לא הולכת לכרכר אחריו, יש לי חיים שלמים והמוני עציצים אחרים שיהיו אסירי תודה למעט תשומת לב ממני. ראיתי שזה קצת הפריע לו, אבל הוא היה צמח גאה, ולא נתן לתחושות האלו לבלוט. הוא גם ידע שהוא יפה, ושהשקעתי בקניה שלו. אפשר להגיד שהוא חיכה בסקרנות לראות מה יקרה.
אחרי כמה ימים, רק ביצעתי בדיקה ראשונית: העלים כאמור היו בשרניים ובוהקים, וסביר מאוד היה שמדובר בצמח בריא. בכל זאת, האדמה הספוגה שלו התחילה להתייבש, ויכולתי לבחון מעט יותר לעומק. הפרדתי את הצמח מהעציץ, והרמתי אותו לבדיקה, מפשפשת מעט בשורשיו. השורשים, כפי שחשבתי, בריאים ומפונקים: לבנים, בשרניים, ולא מאוד מפושטים. רואים שמדובר בצמח שטיפלו בו בכפפות של משי ובמכשיר אדים. בשלב הזה פוררתי וחשפתי חלק מהשורשים, ערבבתי את האדמה בחומרים מחלחלים פיזרתי בדפנות הכלי במרחק מהשורשים מעט מאוד דשן בהתפרקות איטית, חצץ בתחתיתו, והחזרתי אותו למקומו.
הנטיה הראשונית שלנו היא להעמיס. להעמיס את הצמחים שלנו באהבה, במים, במזון. לקפצץ סביבו, לשנות לו מיקום כשהוא רק עושה סימן של חוסר נחת, לשנות את התנאים, ובגדול לנסות למלא את גחמות הצמח שלנו. מניסיון שלי, זו נטיה הרסנית. זה רק מלמד את הצמח לא לקחת אחריות על עצמו, ולא להעריך את מה שהוא מקבל. בסופו של דבר הוא לוקה בדיכאון, נחנק מעודף אהבה ומים, ומתאבד. לכן, מה שאני עושה עם הצמח שלי הוא קודם כל לייבש אותו היטב. לייבש אותו ברמה כזו שהוא יתחיל לחשוש ממני, עד רמה כזו שהוא יבין שכדאי לו להתאמץ, מאוד, לשמור על עצמו, וכדאי לו מאוד שאני ארצה לשמור אותו בחיים.
איך אני יודעת שהזמן הנכון מגיע? זה פשוט. מגיע הרגע שהצמח היפה שלי מתחיל לאבד תקווה, עליו מתחילים להשתוחח, והשורשים שלו יונקים בקדחתנות את האדמה, שמאז שהוספתי לה חומרים מחלחלים, היא נוטה להתייבש בקלות רבה יותר. זה הזמן שאני מגיעה אליו, מרססת אותו בזרזיף דקיק ונעים של מים, ומחכה שעה, עד שהעלים מזדקפים שוב. זה השלב שאני קוצצת ממנו מספר עלים, ואז מרססת אותו בעדינות שוב. זה השלב שהצמח שלי מנסה להבין אם הוא מחבב אותי או שונא אותי. אני מצידי, מבטיחה לו שאני לא מכאיבה לו סתם, לשם כאב, ושכאב הקיצוץ רק יצמיח אותו למקום טוב יותר ויאפשר לו להסתגל אלי. וגם הצמא. הוא מתבונן בי, סקפטי. ועדיין צמא.
אחרי עוד יומיים שלושה או חמישה, זה קורה: אני לוקחת אותו לשטיפת עלים ולהשקיה עד נגירה. לפתע פתאום, הוא מקבל את כל מה שהוא זקוק לו. אחרי כשעה העלים שלו מתנוצצים קשים בשמש הבוקר הנעימה, האדמה רטובה, אבל מחלחלת את עצמה מספיק במהירות כדי שיהיה מספיק אויר שיאפשר לשורשים יניקה. אל תוך האדמה הלחה מתחילים להתפרק חומרי מזון שהנחתי בקצות העציץ, והם מדרבנים את השורשים להתמתח ולהגיע אליהם. אני מנגבת את העלים בספוג עדין לח ונקי, למקרה שנשאר מעט אבק עליהם. אין גבול לאושר של הצמח שלי, להכרת התודה שלו. לרצון שלו לשמח אותי. הוא בטוח שהתחיל עידן חדש בנינו, שמלא בתשומת לב ואהבה, ודאגה אינסופית לצרכיו.
אני משערת שזה מפתיע אותו שלמחרת אני מתעלמת ממנו שוב, לשבועיים שלושה. מדי פעם מאפשרת לו כמה שפריצים של מים, אבל זהו. הוא עוד פעם צמא ורעב, זקוק לתשומת לב אנושית.
וככה, אחרי ששוב הוא כבר כמעט מאבד תקווה, הוא יקבל בליץ של תשומת לב, של נוזלים, מזון ואהבה, הצמח היפה שלי. יקח קצת זמן אבל הוא ילמד לסמוך עלי, ולאהוב אותי על פני כל העליות והירידות של מערכת היחסים שלנו.
כשחברה שלי תגיע לבקר ותראה אותו, היא תתלהב מהמראה שלו, תספר שגם לה היה אחד כזה מדהים, אבל היא לא הצליחה להחזיק אותו בחיים, לא משנה מה היא ניסתה. היא שואלת אותי מה הסוד, ואני מושכת בכתפיים: אין סוד. בסך הכל משקה אותו פעם בכמה שבועות, וזהו.
