אין הרבה דברים שמביכים אותו, כמו הזמנים האלה שאני מספרת לו שבא לי לחוש רכות נשית, ואני מבקשת ממנו בנימוס, להוציא למעני את הנערה שחיה בתוכו.
החלק המביך הוא שאין כאן כפיה, אין אונים, או אקט ההופך אותו לסביל ומושפל על כורחו, ממש לא. למעשה אני מצפה ממנו לאקטיביות והשתדלות, וזה הוא החלק הכל כך המביך, שהרי הוא לא יכול להאחז בתחושת קריעת הגבריות על ידי בכוח, וכניעה לתחושה.
אני זוכרת איך בפעם הראשונה הוא חש התנגדות עזה ולא שש לשתף פעולה. אולי חשב שאני אלחץ ואכפה, באופן שיאפשר לו להכנע לגחמה שלי. אני רק חייכתי וירדתי למטה. חצי שעה אחר כך הוא ירד למטה נבוך ומתנצל. ההתנצלות התקבלה, אבל כשהוא ביקש שנמשיך מהמקום בו הפסקנו, הוא קיבל את המבט שמבהיר שלא. חודשיים לאחר מכן ביקשתי שוב, בנימוס. הוא שוב היה נבוך עד לשורשי שערותיו, אבל בהחלט היה נחוש "להוציא אותה" למעני.
כשעולה בי החשק הזה, אני לא ממהרת. אני מבקשת ממנו להתקלח, לשטוף מגופו את הריחות והבשמים הגבריים, ולהעטף בריחות נשיים, בקישוטים נשיים מטופשים שאני קונה לו, שכוללים תכשיטים עדינים, תחרות ונוצות. ברגעים הללו אני נהנית לעקוב אחריו, להביט בעיניו בחיוך כשהוא מתקין את עצמו עבורי, ולזכות ממנו למבט מושפל ומובך. זה כה מתוק שאני ממש מתאפקת.
כשהיא מוכנה, אני מוזגת יין לשתינו. זה הזמן בו אני מלמדת אותה התנהגות נשית עדינה. מתקנת אותה תיקונים קלים, שואלת אותה שאלות הנוגעות לתחושותיה, לחלומותיה, לתשוקותיה, ואני מקשיבה קשב רב. הנגיעות הן מרומזות בשלב הזה. אחרי שהיא מבוסמת מעט, אני מזמינה אותה למיטתי, מלמדת אותה להתנשק לאט, בעדינות ואירוטיות, ללטף אותי בעדינות, ולרעוד לי בידיים מגירוי שהיא לומדת לאפק, כיאה לאישה שהיא לומדת להיות. אני מצידי לא מניחה לה עד שהשפתיים שלה נפוחות ואדומות.
