יש את הרגעים האלה, ששווים זהב. הרגעים האלה בהם הוא מבין שזה רק עניין של זמן עד שהוא ישנה מצב צבירה ממוצק לנוזל. נוזל לוהט, מגמתי, רוחש, שזמן קצר קודם לכן היה סלע. אלה רגעים מתוקים. אני נהנית לעקוב אחריו, מזהה את המבט, את הרעד שעובר לו בעמוד השדרה עד בסיס הזין. ההבנה שזה עניין של זמן, מתחילה לנבוט בו, דווקא כשהוא הכי לא רוצה בכך.
אני? אישה עם סבלנות. לא אוהבת להאיץ בתהליכים גיאולוגיים כאלה, בכלל לא. מה הטעם? ההיפך, אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להקשות על התהליך, להשהות אותו. אם מחכים מספיק זמן, הכוחות הטקטוניים שבתוכו פועלים אחד כנגד השני, עד שהם סודקים את מבנה החומר, שמשנה תצורה עד שהוא בוער, נבקע ונוזל.
מה אפשר לעשות בינתיים? כל מיני דברים. אפשר למשל להתבונן בו בחיוך ולשאול אותו אם הוא הולך שוב לזלוג. הוא ינשום לאט, כשהוא מנסה להתגבר על תחושת הכעס שעולה בו, כי הוא קצת נעלב, ויגיד שממש לא. שהוא בכלל לא שם.
זה כל מה שצריך כדי להניע את כוחות העל הפנימיים האלה. כל כך מעט, את כל השאר הוא עושה לבד. אני רק משלבת רגליים, ומחכה. יש כאלה שמחכים למטר מטאורים שנה שלמה, אז שלי לא תהיה הסבלנות לחכות חצי שעה? מקסימום שעה?
וזה עובד בתוך מעגל מושלם, כי ככל שאני מחכה יותר, הרעב שלי גובר, והכל שהוא גובר, אני זקוקה להתעלל בו יותר, להפיק ממנו את החומר המתקתק הזה שמרגיע אותי.
כשהוא כבר בשל להתפקע, אני צריכה רק קש קטן. נניח- ניעת רגל. אני לא עוזבת את הפנים שלו: הנה הרמת הראש, הנה האישונים שמנסים להתהפך מתחת לעפעפיים, הנה המבט המובס, והירידה לברכיים.
אני מגישה לו יד, שהוא מתחיל לנשק. נשיקות קטנות, חמות, איטיות, כשהוא מחליק לחיים בוערות בתוך כף היד הקרירה שלי. העיניים שלו נצמדות לשלי, כשאני אומרת בשקט: "יחסית למישהו שבכלל לא 'שם' אתה די נוזלי." וגם: "כל כך קל איתך." ואז: "תתפשט." וכשהוא עירום, זקור וזקוק, אני מבקשת ממנו להסביר, לבאר ולפרש מה הוא צריך, איך הוא צריך, וכמה עמוק אני צריכה להכניס את היד לתוכו כדי להרגיע את הצורך.
