דמיינו שאתם חתול שנולד וחי בעולם שכולו כלבים. ברור שזה בכלל לא עולם רע, כי כלבים הם נפלאים בדרכם. הקטע הוא שלמרות שאתה חתול, הם לא יודעים להבין את זה כי מעולם לא ראו חתול נוסף. אז מה? הם פשוט מתייחסים אליך ככלב, רק כלב טיפה מוזר. גם אתה עצמך מתייחס אל עצמך ככלב, אולי קצת פגום, כי הרי כלבים זו קבוצת הייחוס היחידה שלך.
ובאמת, למה לא. גם לך יש זנב, פרווה וארבע רגליים. אפילו שפם.
לפעמים אתה שם לב לשינויים קטנים. למשל לכך שהשאר מכשכשים בזנב כשהם שמחים וחברותיים, ואילו אתה מזיז את הזנב מצד לצד, דווקא כשאתה מנסה להתרכז בציד, או כשאתה חסר סבלנות.
למשל זה שהנביחה שלך קצת, איך לומר, יללנית, או זה שיש לך תחביב מיוחד רק לך, והוא לטפס על עצים. למשל זה שהשאר אוהבים להתקבץ בלהקות, ואתה מעדיף את השקט שלך.
אבל הבעיה היא לא בשינויים הקטנים האלה. הבעיה היא שאתה מרגיש זר. בתוך תוכך אתה מרגיש שיש עוד מרחבים בתוכך שאתה לא מכיר, שיש אפשרויות נוספות, יש בך כמיהה למשהו, אבל אתה לא יודע לתת לזה שם.
אבל יום אחד זה קורה, ומשום מקום מגיע חתול נוסף. או אפילו נחמד יותר, חתולה. פתאום, גם בלי הכרות ארוכה ועמוקה, אתה מזהה את הקידוד: אתם דומים. פתאום ליללות יש משמעות, וכך גם להסטת הפנים, ולעצימת עיניים איטית. המחשבות שלכם דומות, ההבנה של סיטואציה היא דומה, ודרכי הפעולה שלכם דומות. פתאום אתם מוצאים את מי שאתם: שניכם מחככים מצח לנצח, במקום להריח אחד את השני בתחת. פתאום יש משמעות אחרת לתשוקה, לאינטימיות, לגרגור משותף.
פתאום תחושת הזרות מתפוגגת.
אז נכון, חתולים לא נובחים, או מלקקים בלקים רטובים, או קופצים בשמחה ומרחרחים בתחת. חתולים רק עוצמים לאט עיניים, כשהם ישובים אחד מהשני במרחק של מטר, וזה נראה כמו מצמוץ. אחר כך הם מתחילים לגרגר. זה אולי נראה מנוכר יותר מאיך שכלבים מתקשרים, אבל המצמוץ הזה, הוא ברור להם, הם יודעים להבין אותו, ולהרגיש אותו. הם חיים באותו שדה. זה כשלעצמו דבר עצום, זה עניין גדול. זה הסיפור האמיתי.
