כולי מרוכזת בסדרה שאנחנו צופים בה. נשארו לנו שני פרקים אחרונים ומותחים. אנחנו מחליפים פה ושם משפטים שנוגעים למה שקורה במסך לפנינו, ואני שולחת יד מהורהרת אל המכנסיים שלו, פותחת בהם פתח קטן כדי להחליק את היד שלי אל מעל התחתונים שלו. העיניים שלי במסך, אבל בזוית העין אני קולטת את הנשימה שלו נעצרת, ואת הצלילה האיטית והארוכה שלו אל התהום של הנזקקות שלו. אני יודעת איך הוא מרגיש וחושב ברגעים האלה, כי היד שלי שנוגעת בו, מאפשרת לי לייצר בו את המחשבות והתחושות שלו. אני נעה שם לאט בתוך העולם הפנימי שלו, שבו עינוי הופך לגירוי, וגירוי הופך לרצון לעזוב ידיים ולדאות אל תוך התהום העצומה שבתחתיתה אפשר אולי יהיה לו לגלות את הצורך שלי.
גם כשאנחנו ממשיכים לדבר פה ושם, אני לא מחליפה מילה אחת שנוגעת לתהליכים שמתחוללים בו, ולא מאפשרת להם ביטוי. בשלב הזה הם נקווים בתוכו, ויוצרים בו הצפה. מה כל כך מגרה אותי שם? בעניין הקטן והמתמשך הזה? שיש שם תנועתיות בין הרצון שלו לאפס את עצמו, כי הנה אין כל חיץ בינינו, אנחנו רק צופים יחד בסרט, אחרי ערב מושלם, מחוייך ושמח, ובין הרצון שלו להתרסק למטה. אני מחכה שהזין שלו ירפה מעט, כדי להחליק אצבעות לבסיסו, ולסגור את אצבעותיי עליו. להחליק אגודל שמקפל את הזין, למשוך ולאחוז אותו בעדינות מהודקת, מנכסת, ומשפילה.
בשלב מסויים הוא כבר פוקע כולו, ומספר לי בקול נשבר ונשימות קטועות כמה הוא אוהב להיות שלי. כמה אני כל עולמו, ואיך הוא הולך ונקשר בי, ויהיה מוכן לעשות הכל למעני. הכל. אני בכלל לא מתייחסת למילים המרגשות, שנשאבות מתוכו ופוקעות לאוויר, מסבירה לו שהוא בסך הכל קצת מגורה, ומבקשת שלא יפריע לצפיה שלי. הוא נפגע, אבל הוא כבר בשלב שגם עלבון אמיתי וצורב, הוא חומר גלם מצויין להגברת הרגש והריגוש שפועמים בו, ומכינים אותו בשבילי.
סדרה נחמדה בסך הכל.
