החלק השלישי והאחרון של פרוייקטוי. מקווה שתאהבו. :)
"אני מרגיש עכשיו הרבה יותר חד את המשמעויות של השיעבוד והתלות. זה לפעמים מבלבל כי דווקא השלווה שבה היא עושה דברים, והאג’נדה הסדורה לגבי איך אני אמור להשתלב בחיים שלה, מנביטה מתוכה אכזריות כזו שמקפלת לי את המוח, ואונסת לי את הלב.
אחרי מקלחות היא אוהבת לנוח כרבע שעה ולהרגע מהאדים שחמדו אותה. כשהיא עדיין במקלחת אני מביט סביב בחדר החם. בכורסא הביתית שהיא אוהבת לשכב עלייה בסוף מקלחת. והחלק המבלבל זה עד כמה זה כבר טבעי לי, שזה לא משהו בכלל שעושים ממנו עניין, שאני קשור מהקולר עם שלשלאות ברזל לספה הזו וממתין ככה. עוד יותר מוזר, זה שהטבעיות שבה הכל נעשה, לא מנרמלת כלום והופכת דברים לרגילים ולא משמעותיים. ההפך הוא הנכון. ככל שזה טריויאלי וברור מאליו שאני חלק מהריהוט והחפצים שלה, זה שופך אותי יותר.
היא פושטת חלוק רחצה ונמרחת עמוק לתוך הכורסא רגל על רגל ליד הפנים שלי. אני מרגיש עד כמה נוח לה. עד כמה אני נוח לה. אני גם מבין חודשים אחורה את ההבנייה הסדורה של הבנות בתוכי. את ההשקעה שלה בדיוק של תנוחות ומבעים. את הסבלנות שבה היא ליפפה ויצרה קשר גורדי בין כל מקורות האושר המשמעותיים שבי לבין הסיפוק שלה. והדברים רק הולכים ומאיצים.
אני אומר לה שאני מאושר והיא לא מפסיקה את מה שהיא עושה במחשב ורק מלטפת ברכות את הפנים שלי עם כף רגלה החמה. היא מפרידה בהונות וזו כבר התנייה. כשבהונות הרגליים שלה מופרדות ליד הפנים שלי, אני מעניק לכל אחת מהן מציצה מושקעת ועמוקה. היא מחליפה רגל כשהיא ממשיכה לתקתק משהו במחשב ואני מסביר לה, תוך ליקוק ומציצת הבהונות שלה, על תחושות הערך האדירות שהיא יוצרת בי.
היא סוגרת את הלפטופ שלה במכה והיד שלה מונחת על הקיין שנראה שתמיד זמין לה. אני נדרך ולא מבין מאיפה זה מגיע פתאום. איך מהחום והשלווה הזו צומחים לפתע קוצים. אני פולט בטעות ‘לא’ לאוויר ומתחנן ללא מילים ורק עם מציצות עמוקות ומושקעות שאולי לא צריך כואב עכשיו.
בשריקות המעליבות שהאוויר עושה, אני נושך שיניים ומכווץ לסתות. ומסביר לה שאני מבין שהדרך היחידה ממש להעריך שקט ומבעים אינטימיים ביני לבין הבהונות שלה, זה דרך קבלה מוחלטת של המרות שלה. היא לא מרחמת שם ומסבירה לי עם ליטוף בין שריקה לשריקה שהיא עושה את זה בשבילי. ואז אומרת ‘להגיש לי בבקשה יפה את התחת שלך למעלה. זברה מתוקה שלי.’ "
שבת שלום. :)
